גם העריריים שבינינו מקבלים מעת לעת הזמנה לחתונה, ברית, או בר מצווה - לי יש החודש שתי הזמנות - צרה שאינה כתובה בתורה, כמובן מלבד המקרים בהם השמחה היא מטעמנו, של ילדינו, משפחתנו. אחר שמצליחים לגבש עמדה עם בן הזוג כמה לתת, שואלים את הילדים, החברים, יש גם אתרים המנסים לייעץ, מגיעים לאירוע, לבושים במיטב מחלצותינו. לוחצים את ידי בעלי השמחה, מתחבקים, מתנשקים, אחר משלשלים את המעטפה עם השק לתיבה המתאימה (לעתים רחוקות יותר בימינו, תוחבים אותה לידי מישהו מהמזמינים) ומתחילים לתור אחר הנשנושים.

אני מניח, כי רוב קוראיי יסכימו עימי, כי המצב בנושא השתפר לאין ארוך. בימים בהם כל מה שיכולנו לצפות לו הייתה ארוחה מתישה המוגשת לאורך כשעה וחצי ליד השולחן, ברחנו פעמים רבות לפני הארוחה והסתפקנו במתאבנים קרים וחמים שהוגשו לפני החופה והיו טעימים יותר מהבורקס עם רוטב פטריות, רבע העוף עם ת"א וגזר, שהוגשו אחריה. למזלנו, הטרנד בימינו הוא מזנונים אחדים עם מנות קטנות וטעימות, בהם אתה בוחר מה שחביב עליך ונוטל על צלחתך רק כמה שאתה רוצה. מגמה זאת תורמת לא רק לבריאותנו - אתה חוזר הביתה ללא תחושת כובד - אבל גם איכותו וטעמו של הכיבוד השתפר.

לשמחתי הרבה המגמה לא נעצרה בפתחי אולמות השמחה, אבל פשטה גם למסעדות. בעולם הקולינארי שלט בכיפה במשך מאות שנים המטבח הצרפתי הקלאסי, עם מנות ראשונות, מרקים, מנות עיקריות ומנות אחרונות אחדות. אחת התוצאות של התיירות העממית, כי גם הישראלים גילו את ההמצאה הספרדית הנהדרת הטאפאס, אותן מנות קטנות ססגוניות, הטעימות בטירוף. מהו מקורם של הטאפאס? לגרסת ynet "אף אחד לא יודע היכן ומתי נולד הטאפאס הראשון אבל יש כמה סברות נחמדות. אומרים שהיה זה המלך אלפונסו העשירי, שנודע בכינויו "החכם", שנאלץ לאכול מנות קטנות עם יין בין הארוחות, בהמלצת רופאיו. כשהחלים ממחלתו הוציא צו האוסר להגיש יין בפונדקי ממלכת קסטיליה ללא ליווי של משהו לאכול.

הספרדים הצייתנים הקפידו להגיש את כוסות היין כשהן מכוסות בפרוסות קותלי חזיר וגבינה מעושנת, או בצלחות קטנות כמנות 'נשנוש'. משערים שהדבר שירת שתי מטרות: האחת - למנוע מחרקים מעופפים קטנים להשתכשך במשקה בטרם בא אל פי הלוגם, והשנייה - כדי שהאורחים יוכלו לנגוס במשהו מוצק ביחד עם המשקה שלהם, בהתאם להנחיית המלך החכם. מה שבטוח, המלה "טאפה" בספרדית פירושה 'מכסה' או 'לכסות'".  

היינו מספר פעמים בספרד ובכל מסעדה, נהנינו לצד הגספצ'ו המסורתי והפאלה של פירות ים, גם מהמגוון העצום "של מטעמים קרים וחמים - סלטים, מאפים, טוגנים, ממרחים, ירקות, דגים, נתחי בשר, נקניקים, גבינות, זיתים - הכול הולך, ובתנאי שיוגש במנות טעימה מצומצמות".

בשבוע שעבר החלטנו עם אשתי לדגם את הגרסה הישראלית וסעדנו בטאפאס אחד העם, שנותן הטון של תפריטו הוא השף יונתן רושפלד. אינני נוהג לעשות פרסומת לעסק מסחרי, אבל אחרוג הפעם ממנהגי.

אינני יודע באיזה מידה שואב העיצוב את מקורו מספרד, האריחים על קירות מזכירים באמת את הבית בו גרנו במלגה, אבל המקום נעים, מלא צבעים ומשרה הרגשה נינוחה. לאווירה הטובה תרמה במידה רבה גם המלצרית החיננית אורית, לחם הג'בטה החם, עם ממרח עגבניות והלימונדה, או הסאנגריה לימון (כפי שהיא מכונה בתפריט), שהוגשו לנו תוך דקות אחר שהתיישבנו. כיבוד זה קיבלנו on the house, כיוון שהגענו למסעדה בצהריים.  

לא נעזרנו בתפריט וקיבלנו את המלצות המלצרית. כל המנות היו טעימות מאד, אך לגבי אחדות מצאנו, כי מחירן מוגזם. סלט העגבניות המעורבות בשעועית, כוסברה ובצל סגול בטעם חמצמץ, הוגש בקופסת סרדינים משומשת והיה מיוחד במינו. עוד מנה שהוגשה בכלי מוזר זה וגרמה לנו להשמיע קולות הנאה, הייתה של שרימפס עם גרעיני חומוס. גרסת המסעדה לפאלה - שכללה אורז ירוק (מפטרוזיליה) ופרוסות דגים - הוגשה בכלי מקובל יותר. חלקנו בינינו גם נקניקיה חריפה (סלסיצ'ון). גם הפרוסה הדקיקה של הטונה בשמן זית הייתה טעימה להפליא, אבל אינני סבור, כי מנה זעירה כזאת שווה סכום של 55 ₪, מה גם שלא הוגש לחם לצידה, לטבילה בשמן זית (נכון, יכולנו לבקש). מנה אחרת סבירה במחירה (19 ₪) ונהדרת בטעמה, היו קרוקטים של תפוחי אדמה מצופים בפירורי לחם, שהחומר המרכיב שלהם עורבב בגבינה. ליד המנות לגמנו יין ספרדי רוחו נהדר, אם כי נראה לי שוב, כי המחיר של 29 ₪ לכוס אינו מוצדק.

נהנינו מאוד מהמסעדה והשירות ואני ממליץ, כי תבקרו במקום זה שהפך לפופולארי ביותר תוך זמן קצר, אבל אני מוסיף אזהרה, בעקבות התנסותו של חבר, שביקר במקום בערב. המקום היה מפוצץ, במסעדה הושמעה מוסיקה ספרדית בווליום שלא אפשר שיחה בין המסבים לאותו שולחן, המלצרית הייתה סתמית ולא הוגשו מנות כלשהן ע"ח הבית.

ובכן, בקרו, תטעמו, תיהנו, אבל בצהריים.