בתחילת יוני, בגיל 94, נפטר אגון רונאי, אחד ממבקרי המסעדות המוכרים ביותר בעולם, ששינה את הרגלי האכילה של הבריטים מן הקצה אל הקצה. האיש יליד הונגריה, היה חלוץ מדריכי המסעדות באנגליה והעיתון 'גארדיין' הכתיר אותו כ"מלך האוכל הטוב".

אני יכול לתאר לעצמי מה הייתה הרגשתו של רונאי כאשר הגיע ללונדון. אני אומנם בקרתי בה לראשונה רק ב-1962, 15 שנים אחריו, אבל בדומה אליו, גם קיבתי הרגילה למזון המזרח-האירופי העסיסי, המתובל כדבעי, התמרד נגד הטעם התפל והמבחר הדל של מוצרי המטבח האנגלי. בדומה ליתר התרמילאים דלי תקציב, שברתי את רעבוני במסעדות השירות-העצמי של "ליונס" ולא כל-כך בגלל טיב האוכל. באותה תקופה הייתי עדיין מסוגל לחסל כמות כמעט בלתי-מוגבלת של מזון וזה היה המקום, בו יכולת להשביע תיאבון עצום כזה. עבור 5 שילינגים, יכולת לאכול את כל הסלטים שהצלחת להעמיס בפעם אחת על צלחתך. נוסף לסלטים, נכללו במחיר גם קערת מרק, לחם, משקה קל ומנה אחרונה. בקנאה רבה התבוננתי במיומנותם של צעירים אחדים, שבנו פירמידות של מאכלים על צלחתם וניסיתי לחקותם.

אליבא דרונאי, מהפכת תעשיית-המזון בממלכה המאוחדת החלה למעשה רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר מצבו הכלכלי של ה'עמך' השתפר והפרוטה הייתה מצויה בכיסו. לפני כן, בעלי המאה ובעלי הדעה סברו, כי אין זה יאה לדבר על  אוכל.

באותו קיץ ביליתי שבועיים בלונדון והייתה זאת תגלית גסטרונומית חשובה עבורי, כאשר עליתי על המקום היחידי בו ניתן היה לא רק לזלול עד להתפקע, אלא גם ליהנות מן האוכל וכל זאת חינם אין כסף! מקום זה היה בתערוכת-המזון הבינלאומית ב-"אולימפיה". מלבד בריטניה, השתתפו בה ארצות רבות, רק ישראל נעדרה. בכל ביתן הייתה טעימה חופשית, החל ממרקים בעלי-טעמים מוזרים לעתים ועד לבשר, תפוחי-אדמה ותבשילי-ירקות שונים ומשונים. לקינוח הוצעו עוגיות, לפתנים, גלידות, פירות אקזוטיים - אננס, מנגו, אגוזי-קוקוס - ופרוזאיים יותר, כגון אגסים, משמשים ותפוחי-עץ. להרוויית צימאונך יכולת ללגום ליטרים של קפה, תה, יינות ובירות למיניהן.

כהרגלי כשאני נמצא בחו"ל, אני עולה על משכבי מאוחר בלילות, לא מזדרז לקום בבקרים ומשתדל לאכול ארוחת-בוקר משביעה. שיטה זאת מאפשרת לי לדלג על ארוחת הצהריים ולאחד את ארוחת הערב עם הבילוי שלי לאותו לילה. למזלי, הגישו באנגליה ארוחת בוקר גדולה - להבדיל מצרפת, בה נאלצתי להסתפק בקרואסון, בתוספת קפה, או תה - אבל גם כאן ציפו לי הפתעות. כבר בארוחת הבוקר הראשונה שלי נתקלתי בחדר האוכל במלצרית חמודה שכיוונה לעבר חזי החשוף חידה בנוסח:      

"egg, or spam?"

הסתכלתי עליה כאחד שנפל מהירח, לא היה לי מושג על מה היא מדברת. אף אם הייתי יודע מהו 'ספאם', היה לא מבטא קוקני כל-כך חזק, שגם את המילה 'ביצה' לא הבנתי כראוי. רק מאוחר יותר נודע לי, כי הספאם הוא מין מוצר בשר משומר זול הדומה ל'לוף' הישראלי, ר"ת של spiced pork and ham. ההוכחה הכי טובה לאיכותו הדלה היא, שמאוחר יותר הפך שם זה למושג שנבחר לציון דואר-זבל באינטרנט.  

אביו של אגון רונאי היה בתקופת הזוהר שלו הבעלים של חמש מסעדות בבודפשט. הבן למד משפטים, אולם במלחמת העולם השנייה איבדה המשפחה את כל רכושה והוא לא השלים את לימודיו. האיש הצעיר הגיע ב-1946 בגפו לאנגליה ועבד בעבודות שונות, אבל ב-1952 הצליח, באמצעות כספים שלווה, לפתוח מסעדה קטנה משלו. בתפריט הופיעו מאכלים צרפתיים, יחסית חדשים עבור רוב האנגלים ותוך זמן קצר זכתה אכסנייתו הצנועה להצלחה כבירה. אחד היומונים הציע לרונאי לנהל מדור אוכל משלו.

מכאן הייתה הדרך הקצרה - רונאי בעל הלשון החריפה, מעולם לא חסך את שבט ביקורתו מרמתם הירודה של בתי האוכל האנגליים - לפרסומו ב-1957 של מדריך מסעדות משלו. באותה השנה עצמה, בחסותה של חברת "ליונס" שהזכרתיה לעיל, הוא ארגן תחרות, שאף היא הפיצה בציבור את רעיון המזון האיכותי.

במשך יותר מחמישים השנים שעברו מאז, פרסם רונאי קרוב לחמישים ספרים והמדריכים שלו הפכו לשם דבר בבריטניה. הוא לא נתקל בקשיים במציאת נותני חסות לספריו, אבל התעקש לקבל רק ספונסרים שלא היה להם קשר עם תעשיית המזון, או המלונאות. הוא התגאה בכך, שטעם בעצמו את כל המאכלים, שילם עבור כל ארוחותיו והוא עצמו וגם עובדיו, לא היו הסכימו לקבל ארוחות חינם. (הוא הכיר כנראה את הפתגם האנגלי הידוע, כי "אין ארוחות חינם". ארוחות החינם עולות לך בסופו של דבר יותר, מאשר אלה ששילמת עבורן). מבקרי המסעדות מטעמו, הגיעו למסעדות תמיד במפתיע, ללא תיאום מראש. קראתי, כי רונאי ביטח את כלי העבודה שלו, פקעיות הטעם על לשונו, ב-250 אלף לירות אנגליות.

אגון רונאי זכה לקבל ב-2005 פרס על מפעל חייו. המעוניינים, יכולים למצוא שפע של מידע אודות חייו. אני רציתי רק לציין, כי הודות לאיש זה, שמה של אנגליה לא נקשר יותר לאוכל קלוקל. עם זאת, בל נשכח את אחד מאמרותיו הידועות של מבקר המסעדות הידוע: "מבחינה גאסטרונומית, למזון אין לאומיות. או שהוא טוב, או שאינו כזה".