מאמר מס' 1

משה גנן יעל ישראל: אני ואימא בבית-המשוגעות הוצאת ספרא, בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל     זאת תרבות אחרת - לא הרגילה, המקובלת, המכופתרת, המכובדת בה כל מילה היא מחושבת, ממוגדרת, מוקפה באלפי גדרות של זהירות. כאן כל מילה מוקפת באלפי גדרות של שמחה, שמחת חיים אוטנטית, מקורית. ניכר כי הרומן הוא מעשה ידיה של סופרת מנוסה. כבר שמו - האומר:"דרשני" - יש בו כדי לעורר את מידת הסקרנות הדרושה לפתיחת דפי הספר. ממה נפשך! המחברת, הנראית מדברת בכותרת בשם עצמה, והמבטיחה רומן מעין - אוטוביוגרפי (לפחות לכאורה) מכריזה על עצמה, בבוטות גמורה וביושר מלעיז כמשוגעת. מי יעמוד כנגד "גילוי נאות" מעין זה...? ישירות ובוטות מאפיינים את הספר מכותרתו והלאה. זה מה שנקרא "אין המחברת עושה חשבון לאיש". ישירות ובוטות הם מסממני ההומור בספר - ואיש אינו יוצא מתחת לאלה נקי בר כפיים. היצור הראשון המוצג בספר מוצג "מפלץ", מילה ומושג קרובים ל"מפלצת". (ראה תמונות להלן...) מי היא המתקראת כאן מפלץ, מין כינוי חיבה? אין זה הרי אחר אלא בנה של המספרת, המופיע בספר שוכן באינקובאטור, כי נולד בטרם זמנו: כג'אנר אליו הרומן שלפנינו שייך (ראה להלן).   למקרא הספר אנו נוכחים כי נכנסנו בדלת הקדמית אל תוך עולם משעשע. בקוראנו את הדף אנו נוכחים כי אין המחברת אדישה לעולם שהיא מתארת- היא מפזרת הערות הערכה כנות על סביבותיה, וכל מה שהיא פוגשת, בלכתה בין שורות הספר, זוכה מידה להערה מאירת-עיניים, שכבדרך אגב משקף את עיקר נושא הספר - קוצר יד האדם וטבעו המעוות, חלקו של כל אחד בו המדווחת בספר על עולמה נוגע ב-deformity. מנהל לשכת הרישום במשרד הפנים הוא דוס חסר שנים "עם גנגרנה נוראה באזור השכל": ההאכלה הכפויה, מתוך משחק, של בובות התינוק נקראת כאן "טקס האבסה" (עמ' 6) המצויד באטריבוט "אכזרי", כי בין האדם לבהמה אין: ובכלל, כל משתתף, כולל מזג האוויר, מקבל את חלקו, הערה עוקצנית ומלאת הומור קולע, אם גם סלחני.   יעל כותבת בסגנון העט המהיר, הדוקר, בקיצור, כל דבר הנקרה בדרכו. כך היא עוברת, בשקדנות ונאמנות על פני 20 נושאים ב-7 עמודים, על אינספור דמויות ודמויות משנה הנקלעות לספר: של בנה, אותו היא מניקה עד גיל 13, (הוא הוא, גם בהתאם, המפלץ שבפתיחה): על דמויות אוהביה בעלי הגוף, על חברה נמנעת מלידה המבקשת לשכנע את חברותיה לנהוג כמוה ועוד. היא דוהרת ועוברת 20 נושאים שונים, תיאורים ואפיונים, הולכת ורומסת בדרכה את הכל, כולל את השפה העברית (עמ' 6: כאן מדובר ב"תמונת נערה,...שדייה (!שָׁדֶיהָ?) הגדולים,ישבנה המפוסל נעול בג'ינס ...היא זכורה לי מאיזו שהוא מקום... ").   עד עמוד 7 אנו פוגשים בגלריה עשירה של דמויות: המספרת-הגיבורה, דרך עדותה ושיפוטה אנו מתוודעים לאירועים ודמויות בסיפור, בנה, עם "אמהות מפוטמות כחתולי רחוב צהובי עיניים בחצר", עם נערה עם "שדייה הגדולים", עם דארקי (darky) - (הסיפור מלא אנגליציזמים - ומכל מקום ניכר כי לו זיקות לתרבות זרה) שאין לדעת מנין הוא צץ לפתע ומה מעשיו המדויקים בסיפור, מלבד שהוא זמין למעשי הלעג ברוץ העט. הוא מוצג במלים "מבנה-העל המפואר הזה ..." וכו', לשון לעג, כמובן, ולתיאור לבושו החריג - הוא "נעול במגפי בוקרים בצבע שחור עם מסמרים כסופים, מאלה שנקנו בגרוש בחנויות יד שניה בקינגס רוד'ס.." [1](ואנו תוהים מה מקום המחזה, לונדון או א"י).   בכל שורה נמצא אפוא לפחות 2 דקירות: הדמות מוצגת בליווי הערה אירונית, ואחר מתוארת בלבושה החריג, לבושו של פריק .(freak דהיינו )   מילה זו, העולה וצצה מעת לעת בטקסט, מובנה רחב. הוא כינוי לבעל מום גופני, פיסי, שיש לו עצמו שייכות לעניננו, כאמור בפתיחה: ויש בעצם הפריקיות מן הזלזול: אבל גם מן ההערכה. ה"פריקיות", מלבד שהיא מציינת נכות גופנית מסויימת, היא מסמנת גם תוצר לוואי של דמות ה"היפי", הוא אדם שהתפקח מההגדרות חמורות-הסבר של החיים באמריקה אחר המלחמה: אדם המשתייך לתרבות-הנגד, המזלזל כמובן בתרבות המקובלת: על פי רוב הוא חסיד התנועות השמאלניות החדשות: אף אלה הגדירו את עצמם כפריקים.   יש במילה גם משהו המציין הרפתקן מיני, או אדם המתמסר למעשה המיני. במובן זה, כפי שעוד נראה, דמויות הספר עונות להגדרות מהות ה"פריקיות". אבל כאן הכוונה למובן של הבולט, הזר לסביבה, להתנהגות ולבוש חריג, הנלווה לתרבות ההיפית האמריקאית בתקופה מסוימת, נאמר - בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הפריקיות היא פרי המרד של האדם העירוני בחברה המהוגנת-לכאורה, הכבולה בקונבנציות של התנהגות מהוגנת ומקובלת על החברה ה"טובה".   זהו המיליה בו דמויות הספר סובבות, וזו האווירה הנטווית סביבן. וכיון שרוב המוצגים (אירועים, דמויות, גישות ועמדות ועוד) מוצגות מצידן השלילי, המבוקר בידי הדוברת בספר באופן לא מעט אכזרי, יש והמגיע לסוף עמוד נוקעת נפשו והחיים די נמאסים עליו.   גם לא לשווא מבקשת המחברת ללמוד בבית ספר גבוה לענייני הגוף. הדמויות מוצגות מצדן הגופני. הם מזיעים, אברי הנשים והגברים מובלטים מעבר למידת הסביר, מעבר למידת האנושי כמעט. (הזכרנו את השדים גדולים של נערה מקרית מוזכרת: נוכל לזווג אליהם את אברו הגדל מעבר למידה מבעד למכנסים של גבר כלשהו הרואה אותה: את הכתפיים הגבריות ומעוגלות (של דארקי, שהנערה שנקלעה בדרכו זוכרתו מאיפה שהוא): "על כתפיים אלה אפשר לשיר את שיר השירים...כצייד מומחה הבליט את אברו שציית לו מייד בשמחה" (ע' 7): אך, כפי שמתברר, היא אינה רק זוכרת אותו ואת זכרותו המתנפחת לקראתה, אלא פגשה בו שנית, בבית קפה כלשהו בחיפה, והם תינו אהבים בדרכם המיוחדת: "כג'וקית מומחית" (כדי לחבב עלינו את המעשה) "רכבה על גבעולו הצעיר של דארקי ...חוזרת ומתמכרת לתנועותיו האיטיות ... של האגן הבנוי כה יפה וגו'".   עניין לנו כאן בבעסטסעלר, וככזה, וככל רומן המכבד את עצמו חייב הוא בסצינת מין אחת לפחות. ואין די בכך: חייבת הסצינה להיות מקורית ועסיסית ככל האפשר.   עדיף שלא נפרט ולא נפרש תמונה מינית זו בה אישה יושבת ורוכבת, עלה ורדת, על אבר מינו (הצעיר, בבחינת "טרם הגיע למלוא בשלותו וגודלו": אבר דק) של גבר השרוע תחתיה במצב פאסיבי, כשהיא בתנוחה הגברית, הלא-מקובלת, האדנותית. בל נא נערב לכאן תפיסות דתיות לגבי תפקיד הגבר והאישה במשגל, המדמות לראות בתנוחה מעין זו את האישה כמכשפה הרוכבת על מטאטא, וכיו"ב. מסתמא ענין לנו בגרוטסקי, המתבטא אף הוא במעוות, במכוער.   וכך אנו מוצאים כתוב על הגרוטסקי: זהו אלמנט ספרותי (בין היתר: גם ארכיטקטוני, אך לא בכך עסקינן) המתאפיין במעוות, בלא-טבעי, במכוער בצורה או במידה: האבנורמלי והמפלצתי, המוזר, היוצא-דופן,הבלתי-נעים או הביזארי...בצורות מעוותות. (וראה אריה זקס: שקיעת הלץ, דברי האקדמיה הישראלית למדעים, כרך ח', חוברת 6, תשל"ד ).   בספרות דמויות נחשבות לגרוטסקיות אם הן מעוררות אהדה וגועל כאחד. (אם הן מעוררות רק גועל הן מפלצות או מנוולים).   בעמ' 7 מופיע עוד, בין עושר הדמויות הרב גם מר קירשנלקר, המוצג כ"בעל צדודית נפולה", כל זאת כדי לשייכו למשפחת הדמויות היאות לשם וכנוי בספר. דמות זו שמו מעיד עליה: ,kirschenlecker קרי מלקק דובדבנים, מלשון kirschen=cherish, דובדבן,lecker + , מלקק, מלשון לָקֹק): אופמיזםeuphemism, לשון נקייה למילה arschenlecker, ars-licker, מלקק תחת, מילה הקיימת בגרמנית ופירושה אוכל-קורצא.   נאמרו הדברים ולא הגיעו אל סופם. אלה היו רק הערות אחדות שעלו בקורא למקרא 7 עמודים הראשונים של הספר. ואמנם, אין די בכך - טרם הספיקונו להתייחס לנושאו האמיתי של ספר, לעלילתו, לדמויותיו העיקריות. די לנו לע"ע בכך - קצר המצע מהשתרע עליו. גם כך, נראה, כי הדברים זקוקים לארגון מחדש. אך די בכך, כמדומה, לטעימה ראשונה.   לסיכום, נזכור את שלימדנו פרופ' גרשון שקד בשעתו: כבר מראשיתו של ספר ניכרת מגמתו וניתן לעמוד על עיקר אופיו ותוכנו. הספר שלפנינו עוסק בגרוטסקי, שמרכיב ראשי בו ההומור: במכוער והדוחה, היוצא-דופן, הלא מקובל. כך גם בפריקיות, עמדה חברתית הצוחקת על הכל.     מאמר ב'   יעל ישראל: אני ואימא בבית-המשוגעות - חלק ב   זהו חלק שני של מאמר על ספרה של יעל ישראל בשם הנ"ל. המאמר נכתב הן משום העניין שלכותב בו - הרצון להמשיך ולהכיר את הרומן -  והן  הודות לתגובות האוהדות שהחלק הראשון של המאמר זכה להן. הובעה אפילו משאלה להמשך הדברים. ואמנם כבר נטען - בסיפא המאמר הראשון - כי הקורא ב-7 מעמודיו הראשונים  של הספר -בידו לעמוד על אופי החיבור שבידו, לפחות באופן כללי.  עם זאת, נטען  גם שהנסחף ומתייחס לספר  בעקבות קריאת 7 עמודים אלה, בוודאי לא יצא ידי חובת   היכרות עם עלילת הספר ועם עיקר נושאו (מלבד דרכו לדהור ולדקור כל הנקרה  בדרכו). ובאמת, ניתן להתייחס לארץ זרה בה אדם מבקר לראשונה כאילו ממעוף הציפור: אחר, הוא מתחיל להבחין בפרטים. אוסף אבנים טובות , כאילו על שפת הים, מתפעל מעושר המראות. עלינו להמשיך לתאר את הדרך, אם כן - הן אף בדמות המובטחת לנו בכותרת הספר, היא האם המשוגעת טרם פגשנו... עלינו להמשיך ולחפשה בין דפי הספר. נקוה כי  - עקב בצד אגודל - בלכתנו, נמצא, בין דברים רבים אחרים, גם את חוטי העלילה, תוך מיון  החומרים הלשוניים - הם יער סבוך על כל דף של הספר.  תוך חיפוש אחריה, אם כן,  חיפוש עלילת שתי הגיבורות המובטחות בשם הספר - המשכנו לקרוא. מצאנו שכדי לעמוד על פרטי העלילה, השזורים בהיחבא בתוך אוצר  הפריטים -- המוזכרים והמופיעים בספר - ועוד נתייחס אליהם - עלינו לאספם אט אט, מתוך החומר הלשוני הרב ממנו עשוי הספר בעיקרו. אלה הנותנים לספר את עיקר טעמו. הגרעין העלילתי מהווה רק שלד - אולי דל, שגם עיקרו הוא טעמו. מבין הדפים עולה שלד העלילה הבא (עד עמוד 27, בערך): נתונה ילדה בת 15, דושקה שמה בפי מר קירשנלקר, הוא מאהבה הראשון שבאמצעות הלעטת הילדה, בין נשיקה ולנשיקה  בקטעי מרמלדה עולה בידו לפתותה. הוא גם הָמֶנְטוֹר, המדריך  הרוחני שלה - בעיקר בענייני מין. מר קירשנלקר, צעיר ויפה, פיתה בשעתו, לפני כ-40 שנה (כלומר  נקודת הזמן המוקדמת ביותר אליה מתייחס הסיפור) את גב' לולה, שילדה, כתוצאה ממפגש זה באיזה בר או בית קפה בסן סבסטיאן את דארקי בייבי, שבהיותו בן 27 ירש את הגב' דושקה מידי אביו מולידו מר קירשנלקר והיה לאבי  תינוקה החי את 13 שנות חייו הראשונות באינקובאטור על הסלע כשאימו מניקתו - כשזה מוזכר ברומן - בהתמדה ונאמנות. קירשנלקר אאוז, דארקי בייבי אין. לולה נשארת, ונראה כי היא הופכת בעל כורחה לסבתא של הבן של דושקה. שנתו ה-13 של הילד - וזו שעת האפס של הסיפור,  שהוא היום, עת הסיפור עולה על הנייר בידי המספרת,  היא שנת בר המצווה שלו נראה כי שנה זו, אגב,    המתאימה ביותר להעניק לילד-  המופיע בסיפור, בראשית, כמפלץ, ואחר כך  על פי רוב לא אחרת מאשר כחתול - את   תולדות המשפחה הקדושה הזו - א  יינה שיינה משפוחה - בכתב  כתשורה . יש כאן שרשרת יוחסין- קירשנלקר הוא אבי דארקי שדושינקה יורשת ממנו אותו. להשלמת התמונה אולי ראוי להזכיר גם את אבי דושקה, בעלה הנוכחי של האם  המשוגעת, עימה דושקה מבלה לא אחת.  היא שם כבר 20 שנה (חישוב: דושינקה היתה בת 15 בְּהִיוָּלֵד ילדה, החתול, והוא עתה בן 13: צא ולמד שהאם בבית המשוגעים מאז דושינקה (שם רוסי, כנראה) היתה בת 8 שנים). היא עסוקה רוב הימים בסריגת פוזמק ופרימתו, כפנלופה - להבדיל אלף אלפי הבדלות - בשעתה, ובהאכלת בתה המבקרת במזונות מעופשים, מרוב דאגתה לה פן תמות ברעב. היא אשתו השנייה  של האב האמור - אשתו הראשונה הייתה אנדרוגינוס. לדושקה, אגב  גם אחות (לא נאמר בשלב זה אם היא גם משוגעת). לא המרמלדה ולא חיי המין העשירים כמו גם לא זיהוי קשרי המשפחה נמלטים מתחת להגדרתו הראשונה של תוכן הספר שהוא מין, חוכמה, דעת, אוסף רב של פריטי לשון, תיעוב, סיאוב, כיעור וכל טוב נוסף כיו"ב. יש קטעים שפשוט חבל שלא לצטט - על החתול בראשית הופעתו, על החתול שמתברר כי המספרת ילדתו ואין הוא אלא כינוי לבנה.  - דמות זו נטולה מאוצר האגדה, או כעיתוני הסנסציה מהעבר הרחוק שידעו לבשר על מקרים כאלה של אישה שילדה שפן וכיו"ב, סיפור שגם הוא מאירועי  הגרוטסקה. חתול זה, כמובן, מוצג כעקום רגלים, ל הרבות חנו, עומד ליפול לחצר, בין נשים קרקרניות וכו', שפניהן פני אסלה: הילדים שם הם פישרים קטנים, מסריחים וכו' וכו'. אך אלה הן כמובן רק  דמויות משנה. אלה הם אם כן גיבורי הרומן. הם נולדו וחיו את חייהם במקומות שונים. לולה היא מטרנסילבניה - כנאמר, אך המספרת מעידה עליה כי  היא אנגלוסקסית: בנה דארקי  בייבי נולד כתוצאה ממפגש עם הר קירשנלקר בבית קפה בסן סבסטיאן, ספרד: היא דוברת גרמנית. קירשנלקר הוא אוסטרי,  נופש בסרדיניה, קוסטה אסמרלדה: המספרת מתייחסת, תוך הסיפור, לא אחת למוצאה ספרדי ( הבלקנים? מונטנגרו? שפתה לאדינו, כנראה). יש בסיפור גם קיוסקאי, שמוצאו רוסיה. זה ספר קיבוץ גלויות (מוזכרת, תוך נאצות ודברי גידוף,  גולדה מאיר ממילוואוקי ודמויות נוספות שמוצאן מארה"ב). אפילו לולה מטיילת עם תיק תאילנדי בידה. כאתנחתא, ראוי שנתייחד לרגע ללשון הספר. זו לשון רב רובדית ביותר, בה עברית שורשית, על כל רבדיה, גם  עברית תנכ"ית ( כאן לא אוכלים אלא "בולסים", מילה יחידאית במקרא, עמוס 7.14: "בן פורת יוסף", וכו'. כאן נמצא  מילים מלשון חכמים, כגון  קפנדריות:  פלרטוט (מהשפה חדשה, ייבוא עכשווי מעם לועז: גם  מילה כמו "אמביציות", וקונדומים):  מלים  צרפתיות, כגון  נונשלנט.boulangerie, patisserie,  . אלה הן על פי רוב מלים ידועות ביותר. המחברת משתמשת, ליד אנגלית, בידע בשפה הגרמנית, ("מיינע קינד, מיינה ליבה, מיידעלע, mein kind,meine liebe etc ,  בצירוף ביטויים מהעגה הערבית, עפ"ר סלנג -  (חטייאר, צ'יזבאט, שֶׁבְּרִיָּה (עמ' 20),   מלעונים של מתניים (עמ' 23 ), ועוד. העברית בספר מלאה חידושי לשון: "הוא היה שעיר וְגָבִיר (לא "גְּבִיר"). בפי יעל העברית חיה, לא מכופתרת, לא קפואה, איננה חיה בשטאנצים. היא מתהוללת כסייח צעיר שרתמו אותו בְּרִתְמָתָהּ והיא מתהוללת (עם המצאות טריות כגון : "הוא היה זיין ופתיי"...  "הוא היה תמרונאי" =תחבולן, כמו ה-dodger   כשם דמות ברומן של דיקנס.- אלה הן יצירות לשוניות חדשות.  לשון הספר היא זרוקה:  "הוא קרע את הנוף על אופנוע" (מ' 20), וכיו"ב. כדי לקרוא בספר  נחוץ ידע לשוני ניכר. הוא מלא, למשל, גם בפתגמים ושמושי לשון ידועים, ניבים בולטים וכו'. כל הלשונות הללו טעונות אזכורי סקס והומור, ומשתמשות בדרכים שונות של ה-invective,   והיא  לשון גידופים, גסויות, נקמנות, נטרנות, (כגון בעמ' 21, לדוגמא," "אבל אתה אל תדאג, אביך עוד ישמע עליך, אני אדאג לזה", היא מבטיחה לפרי בטנה מעוות הצורה. מלבד אלה יש כאן גם נבולי פה, עלבונות, חירוף לשון, ויטריול הוא אין ואפס לעומת שפך החומצה הגפריתנית הרבה הנשפכת פה על כל צעד ושעל על  הכל. למעין סיכום ניתן לומר כי עיסוקה העיקרי של המחברת בספר הוא "לגזור שליות", קרי אשליות. כתיבתה מפוקחת. אין הנחות -  a spade is a spade,  הדברים מכונים בשמם. בתוך כך, גם הדימויים  הם מקוריים לצהלה. מר קירשנלקר (ק. - לא קפקא - מעתה) "נחר כמו טנק מימי המנדט" .( הדימוי לקוח מתולדות היישובׂ):  " היה לו אף נשרי,בַּעַלְבָּתִּי,  שהזכיר  שרידים קדומים של שבטים גאליים שתעו בפרוסיה במאה  החמישית [דוקא]." (הזדמנות לשזירת שם  מקום נוסף בטקסט הקורס בלאו הכי מרוב  אזכורים ועושר - כאן הדימוי לקוח מתולדות אירופה בימי הביניים). ועוד: " הקנאה אוכלת אותו כמו סְטְרֶפְּטוֹקוֹקוּס מורעב" - דימוי מתחום הבקטריולוגיה.  המחברת, אין מה לומר, נקראת כמתמצאת בתחום הוירולוגיה, אימונולוגיה, מיקרוביולוגיה. מול שפע כזה של ידע מושקע בספר אין ביד המבקר אלא להרימה (את היד). ליד העלילה העשירה בפרטי תיעוב ופרקי סחי משפחתי החיבור הוא  ספר השפע, של מקומות, ביטויים, קשרי אנוש שעיקרם סובב סביב עניני מין: וחלק ב' זה מקיים את הנאמר כבר בעניין החלק הראשון. אך בוודאי אין הכוונה לאסוף את כל פרטי העלילה - נשאיר דברים כהפתעה לקורא - או את כל פניני הלשון לסוגיהן, את תיאוריה המאמנים של כל דמות ודמות בספר: שיישאר כר לקורא לגלות עוד ועוד בין אוצרות אין-קצה ממכמני ספר  מעין-אנציקלופדיסטי זה בעצמו. שהרי - שאלה: הניתן למצות  ספר ברוך-כישרונות כזה? החומר מתגבר על יוצרהו. זה ספר בו הכל מתכנה בשמו. ברומן זה - לא מקום רב  נותר ל"רומנטיקה", לצעיף הדק  בו אנו  עוטפים  בחיינו כל דבר כדי להותיר את האילוזיה על מקומה,  או לפחות לא לגלות את הלוט מעל הדברים הלא-נעימים, כדי לא  לפגוע באושר  ובתמימות. הספר כתוב,  נאמר כאן שוב, בעברית צחה ובלשון  עשירה: אף על פי כן, מטעויות מי יְנַקֵּנוּ?  עמ' 25 מדבר על "מן טרחה כזאת":  וזה, כמדומה, המקום היחיד בספר  בו אין "מין", והוא חסר. גם באנגלית חלים פה ושם שיבושים. בעמ' 24 כוונת הכותבת הייתה לביטוי האנגלי mind you?  אכפת לך? אבל נכתב - מייד יו. אבל אין באלה  כדי לקלקל את השורה - זה ספר עשיר, - גם מדכא. ולא נשוב ולא נעסוק בו יותר. את כל שלא נאמר ולא הובא ולא נותח - יבואו אחרים וימלאו את הנחוץ. ואם גרעין זרעת - פתחת פתח. - בטח  החסר יימצא בקרוב -מפרי עט אחר - ב-nrg.