הם היו אמנים ללא מרפקים,לא ראוותנים,לא אבסטרקטים, פשוט אמנים שגדלו ולמדו באירופה והגיעו  אלינו כי השלטון הנאצי רדף אותם ואת   אמנותם. אבל כאן בארץ דלת המשאבים בתחילת המאה ה-20 קלטו אותם באהבה.

    סבא כמו אברהם אופק,יוחנן   סימון, ראובן השאירו אחריהם קירונים במוסדות,אולמות בקיבוצים,בתי תרבות,בתי כנסת,בטכניקה  שכמעט לא היתה ידועה, הפראסקו , ששלט בכל כנסיה באירופה. אולם האקלים החם בארץ לא נתן להם להוציא לפועל את מה שלמדו וידעו.  יחד עם זה   העבודות המונומטליות  בצבע שיצרו, לא כולם נשתמרו בגלל הזנחה בעיקר. אבל הם ניצלו את הידע שלהם   ועבדו   בשיטה של פראסקו    כהכנה  על קיר חיצוני מעוגל: גליונות  גדולים  מחוררים לפי הרישום  כך   שאבק הפחם נכנס דרך החורים  והצביע על   גבולות הרישומים.

   סבא היה  רב תחומי מומחה בחריטה ועבודת מתכת ,מעצב תפאורה  ועובד  בשיתוף אדריכלים. בתערוכה נראה צילום ענק

של סצנה מהצגת "הבימה" שהועלה בשנת 1947 בשם "אדיפוס  המלך". שמעון פינקל כאדיפוס  וחנה רובינא כיוקסטה, סבא עיצב את התפאורה והתלבושות. 

    אני כתושבת אשקלון לא יכולה לשכוח את ציור הקיר  החיצוני במועצת הפועלים שסבא צייר את ימה של אשקלון ודייגיה. כמובן  שאין זכר  לקיר הזה בכמה מריחות של  סיד  אבדה יצירה  חשובה.  מה שנשאר  הוא קיר באורך  12 מטר על  2 מטר  גובה עבודה ייחודית מאין כמוהה שהיום היא  מוצפנת בחצר הסרקופגים: תבליט לבנים שרופות בסגנון  גיאומטרי מושטח  מביא את שמשון דוחף  את  העמודים  ומשני צדדיו פלישתים  בורחים. ובמוזיאון  צילום הקיר הזה שולט על  המרחב ומביא  לקהל  שיש כאן פנינה הזקוקה להגנה  הן מהסביבה והן   מהמוסדות  המקומיים. 

   הדמויות  בציוריו הן גושיות בשרניות המתארים אישים  כמו  הדיוקן של  קרוט גרון במאי ושחקן עם   הסיגר  הענקי המשתפל כלפי מטה, שלפני  משלוחו לאושוויץ צילם סרט על  החיים בטרזינשטט, או כבשים  העוברים את  הגז כשהם מחובקים ע"י האיכר, ערבים   בדרכם  עם  החמור או  ישיבה בבית קפה אפלולי. עבודותיו של סבא נושקים לעבודת  הענק של   אברהם  אופק

שנעשה בתוך   אולם  מוזנח מלא שלשלת יונים, במושב כפר אוריה על  הדרך  לירושלים. 

    אחרי  30 שנה בישראל  ואחר שנראה שעבודות המופשט הלירי  שפשה  בארץ   דחקו  את   האמנות הקודמת ,עזב סבא וחזר לשוויץ ולגרמניה . שם בארץ מכורתו מצא סבא את  הסגנון של המורדים בתנועת " הזסציון " ששימרו  את  זכרו של  מי  שסבא הלך בעקבותיו  מקס בקמן.