בתוכניתה האחרונה החדשה "כשהמוזות  לא שותקות" היא מצרפת את אורן ברזילי להפרות מכשרונו כיוצר מוסיקה  לנגן  ולשיר עם  הגיטרה שלו  שירים המותאמים לנושא.

   בתוכנית  פורסת קידר מניפת נושאים שאינם  נטו אופנה אלא את מרבית  האומנויות ומנסה לפצח  את השאלה: האם בימים כל כך  קשים לעמנו יש מקום לעסוק  באמנות ?

   היא מלקטת מהעבר ובעיקר ממלחמות  ארה"ב בקוריאה הדרומית ווייטנם לבדוק את השאלה ואולי גם לפתור אותה.

    קידר נאחזת בדבריו של אליעזר בן ניסן הכהן הלא הוא לאונרד  כהן "בכל דבר יש סדק דרכו עובר האור" ואין דוגמה טובה ממנו שיצא לחזית לקוריאה  של שנות החמישים עם עוד רבים משחקניה וזמריה של הוליווד כדי להביא את מיטב שיריו  לפני חיילי ארה"ב. כעבור שנים הוא יגיע  בהתנדבות כמובן לישראל ובמלחמת  יום כיפור ישא אתו את "הללויה " ואת  "מי באש  ומי במים מי בזריחה ומי בלילה"  שיר מצמרר המבוסס על  "נתנה תוקף".

   גל ההתנדבות שפקד את ארה"ב גם במלחמת  העולם השניה משנה  את פני מאזן הכוחות בין   נשים  לגברים. נשים כבר לא עקרות בית   מנומנמות. הן מתנדבות לקחת חלק במעגל העבודה,מתפירת מצנחים עד חיזוק ברגים. כך נולדה הדמות של "רוזי 

הממסמרת", בשיתוף הסיסמה  האהובה על נשיאי ארה"ב  we can  it  ותנועת  הזרוע המאוגרפת.   דמות  שתחזור לאחר

שנים  עם רחל משדרות המונצחת באותה פוזה בציור קיר ענק  בפלורנטין בתל אביב.

    לי מילר דוגמנית שאחזה במצלמה ויצאה  לסקר את המלחמה באירופה מתעדת את  הבליץ בלונדון, את שחרור פריז וגם  את המראות שפגשה במחנה   אוושויץ  ובוכנוולד. מגזין האופנה  "ווג"  נהג מדי פעם   לפרסם את הצילומים על  שערו.

   ורוניקה לייק הבלונדינית ששערה מכסה את עינה, מלמדת את הנשים האמריקאיות  כיצד לגלגל את שערן עם רולים כדי  שלא יתפסו במכונות שהן מפעילות . והרי לכם  אופנה "הרולין של הנצחון".

  אופנות  באות וחולפות הכל  לפי צו  השעה. קעקועים בכל חלקי הגוף ובזמן  המלחמה  הן יותר פופולריות. "קעקועי השושנים" לכבודם של  האחיות הרחמניות  בבתי החולים, סנוניות  וגם ציפורי הלב.   אופנת השפמים הארוכים  ומחודדים  בקציהן, זקנים הגדלים  לכל צד מאותתים גבריות, הפחדה או  מרד, הכל לפי הטעם והאישיות. פולחן  חפצים אמנותיים כמו "לוכד הדמעות"

עשויים זכוכית מביעים געגועים ,שברון לב והרבה דמעות.

   הציור והפיסול לא מתמקדים  בגופות עירומים ובנופים מתקתקים אלא חוברים למחאה  נגד המלחמות. "גרניקה" של פבלו פיקאסו  הזועק מקיר של  8 מטר, הינו דוגמא וסמל  לאמנות  לוחמנית.   ב-1990 במלחמת המפרץ הראשונה מגיע אייזיק שטרן הכנר  לעודד את הקהל  היושב באולם חבוש במסכות גז. במלחמת יום הכיפורים חוזר אלינו שוב לאונרד כהן  ובאמצע הופעתו הוא חווה משבר אישי  והקהל    מעודד אותו בשיר "הבאנו שלום עליכם".

    גם סרטים לא נפקד מקומם בתוך  הנושא  של אמנות כן או לא בזמן מלחמה. זכור  הסרט המיוחד  "ולס עם בשיר"  של ארי פולמן והאנימציה של דוד פולנסקי, העושה את   דרכו לשטיח האדום בהולוויד.

   הצהוב  הצובע כל פריט  קטן וגדול  בארצנו כיום  אינו חדש, ראשיתו בסרטים  צהובים שהיו נקשרים לגזעי עצים להעיד על  געגועי האהובה לחייל שלה במלחמה, ועוד קודם  לכן הצהוב מופיע  במטפחות הקשורות לצוארי הרוכבים על סוסיהם במלחמת הצפון והדרום  של ארה"ב. ויש גם את תופעת הצבע האדום צבעו של הפרג שצומח בקלות  בכל חפירה ותעלה  המופגזים בשדות הקרב באירופה. צבעו נבחר לייצג את החיילים   שנפלו במליוניהם. במפעלים רבים מייצרים עד היום את סיכות הפרג האדום למען  מטרות הומנוטריות שונות.

   באחד ממצודות   באנגליה מתועדים מליוני פרגים עשויים מקרמיקה הגולשים כים אדום לעבר  החפירים  מסביב למצודה.

   הספרות והשירה גם הם  לוקחים חלק במסעה של קידר. לאה גולדברג במאמר משלה  דוחקת במשורר לכתוב בזמן מלחמה על אהבה. ויהודה עמיחי מצוטט :"אני מאמין באנשים . דברים טובים לא סתם קורים. אולי עונה חולפת  ואני עוד מאמין ".

   ואין  כיערה קידר לאופטימיות, היא כמעין המתגבר תמיד תמצא זוית אקוטואלית להעביר הלאה  לציבור  הצמא לתמוך במורל הלאומי.