היומן הזה שכותרתו "הנר דולק וכבר אי אפשר לתקן  אבל אפשר להתקין לעולם הבא" התפרסם בגליון  עתון "הארץ"ב-23.10.24. כולו קטעים לפי תאריכים המתחילים ב-8.10.23 עד 13.5.24. היצירה כתובה בצורת בלדה או פואמה,14 קטעים מנוקדים.

  ב-7 לאוקטובר 2023 גויס בצו 8 האזרח שלמה אפרתי מהעיר חריש ליחידה לאיסוף נתוני חלל.

   ב-1903 כתב חיים נחמן ביאליק את "על השחיטה" על  הרצחים בפרעות קישינב. ב-1949 כתב המשורר חיים גורי את השיר

"הנה מוטלות גופותינו  שורה ארוכה" על נפילת הל"ה. ושלמה אפרתי  ביומנו פוגש גוף אל גוף את הנרצחים,הטבוחים ונאנסים:קורבנות הנובה,תושבי העוטף,שדרות  וחוף זיקים. במשך 8 חודשים מתאר את הגופות, נוגע בהם בעדינות אצבעותיו,עוצם עיניהם ומלבישם את התכריכים ומתקין אותם לקבורה.

  להלן אביא רק כמה קטעים מהמסמך המצמרר הזה:

8.10.23

אני עובד כאן ומזמזם את השיר שהרב וקסלר לימד אותנו.

הם כום כאן עוברים לפני כבני מרון,

כל הלילה מגיעים עוד ועוד

ילדים קדושים נשים קדושות גוף של מצוה.

אני  אומר  להם תודה שאני גאה בהם ומטפל ביחד עם השותף הצדיק שלי.

יצאתי החוצה ואור בשמים,כאילו מזל שלפחות את

זה הקב"ה זכר  לעשות היום כמו שצריך,

התישבתי על הארץ בוכה.

9.10.23

מאיר השחר על לילה שחור נוסף.

המשאיות ממשיכות להגיע וטרילרים שממקמים 

מכולות קרור נוספות.

פורקים את כל החברה מהמסיבה,

שמים אותם על השלחן,

פירסינג בטבור,קעקוע של חרצית,צמיד עם סוסון ים

 על הרגל,

היא רצתה לחגוג את העולם,וסימה מולי עם שתי

כניסות כדור.

והריח אלוהים,זה ריח של השטן,כאילו אומר לך

הייתי פה ועשיתי משהו  רע.

אני שומע שמות ואחר כך מחבר אותם לפרצופים

של נעדרים מהפייסבוק.

בכלל לא מרגיש עיפות,נראה שכל זה קורה

למישהו אחר.

13.10.23

ירדה השבת על גיא ההרגה,

ומשלוחי המוות ממאנים לחדל מלהופיע.

הלילה  לאחר שעות ארוכות של עבודה מאמצת,

הגיעה אלי גופה במצב הגרוע ביותר שיכולתי

לקבל.

ידי ורגלי סרבו לצית לדבקות שלי במשימה

יצאתי החוצה ואין מי שיחליף אותי

נוצר פקק של גופות

ט"א צבאי וט"א צבאי .כולם צועקים לי,

קראתי למ"פ שלא ישן כבר שבוע.

אמרתי לו שפכתי לאגר.

בשקט,בלי ויכוח,נתן לי חבוק ונכנס במקומי.

יש גדרי נפש,שצריך לדעת לזהות אותם.

השבת הזאת נכנסת עלי תוך טפול בגופות.

איזה דבר נפלא,הלב מתמלא באושר.

אני מרגיש בכל נים מנימי גופי שכל מה שעברתי

בחיים נועד להכשיר אותי בדיוק לרגע הזה.

10.1.24

התפוצצות.

זה היה עוד יום,השמש זרחה,הרוח נשבה,

וזה ברגע אחד,התפוצצות.

אלף חתיכות,

אלף חלקים,

היה פה בן אדם אחד

שהתפזר לכל עבר

ועכשיו הוא נמצא בכל העולם

ולא נמצא בשום מקום.

למחרת בשורה,טובי הלב והעינים שוברים את הראש,

איך מכניסים ריק לארון ריק.

24.1.24

בא לי כאב

עם בליל של זכרונות.

זכרנו לחיים מתפללים אצלנו.

זוכר מלא.

הידים זוכרות,

הידים שהחזיקו ידים,

הידים שהחזיקו מה שהיה ידים,

הידים שהחזיקו אצבע,

 הידים שמששו בתוך השקית,

הידים שהתפתלו בעדינות איך לא להכאיב לחלל.

הרגע הזה  של לפתוח את השקית תמיד שרט אותי,

כאילו אתה בצפיה מה תקבל,

ברעד מה יהיה כאן,

כאילו זה לא כבר ברור,

כאילו המוות לא אחיד לכולם.

17.3.24

מי שמתו מוטל לפניו,זה המת שלו,והוא לא

יכול להתעלם.

ועל פניו מה לך ולו ?

חיים שונים וקצוות שונים,שהובילו בסוף לגורל אחד

של שניכם באותו החדר.

והוא מוטל והוא לפניך ואתה חי וקיים והוא בידיך.

מביט בעיניים שלו,הפקוחות,ומזהה שאין שם כלום.

סוגר את  העפעפים בחמלה רבה. רבה אמונתך. ואתה הוא

ושנותיך לא יתמו.

ואתה  עומד מול המת המוטל על שולחן המתכת

הרגע הוצאת אותו מהשקית והוא כל כך יפה.

יש לו חור בגוף ויש שם מרקמים שאתה לא מכיר,

אבל אתה לא רואה את זה -אלו הדברים האמורים.

ואני  מכין  אותו - חובש ומנקה,מלביש ומסדר.

הידים עובדות בעדינות אין סופית,כמו יש חשש

להכאיב לו.

וכשהיד לא נכנסת לחולצת התכריך,אני  מבקש

מחילה  מחילה מחילה,

ועושה מה שנדרש לעשות.

ואני  לא מוותר לנקות לו גם  בתוך האוזן,למרות שאת

זה הם כבר לא יראו,

אז מה,אני רואה וזה חשוב לי.

אני סוגר את עפעפיו וקושר את  בד הסויבב על

התכריכים.

סופרים עד שלוש ומרימים אותו לארון.

מחילה מחילה מחילה.

13.5.24

אני מסתכל בתמונה שלי לפני שיצאתי מהבית.

ומעין מאחורי,נראה שיש לה בעינים הבנה קצת יותר

ממני,

שאני לא חוזר כמו שיצאתי

שאני  נכנס לשואה קטנה,לבית מטבחים.

לצוף בים של גופות,שקיות בכל הגדלים,

ילדים,זקנים,נשים,גברים,

שרופים באי באש ובמים.

להרדם באמצע הלילה  על כסא כתר,

להרים לרגע את העינים ולהביט על קעקוע,

להרים לרגע את העינים ולהביט בעינים,

לפתוח מכולה  אחר מכולה אחר מכולה,

לשמוע את הצפצוף של המשאיות,

לטפל בתיאילדים,

בגופות קשורות.

לעמוד מול שקית ולהתפלל לאלוהים,

שאוכל  לעמוד במה שאמצא בתוכה.

ולצאת לרגע החוצה

ולראות את השמים התחילת הזריחה,

ולא להאמין שהשמש זרחה שוב.