סלמאן מצאלחה משורר,מסאי ,מתרגם ופובליציסט,דרוזי שנולד בכפר מע'אר,דר' לשירה ערבית קלאסית ולימד  ערבית באוניברסיטה העברית.

    "לא על המתים" זוהי הכותרת שנתן מצאלחה לחמשת הבתים שכל אחד מהם מתחיל במילה "כיון" מילה שמסמנת לקורא את  הכיוון אליו התכוון המשורר.

   אני  עומדת לבחור מבין החמישה שלושה מהם,אבל כולם נפלאים ומקיפים את ראייתו הנוקבת של   מצאלחה.) 

כיון שהגענו  עד הלום,חשופים לפגעי השרב

שקפא בארצנו על שמריו,

עמוסי הזיות,על ספה של  תהום, על עתיד מעוטר

נצחון באספמיה,הלומי

חלומות לא פתורים

ספורים לא גמורים על

קורות המקום.  לא על

המתים ידובר היום.

לא על אלה ששלחו

אלי קרב אחרון,אפופי 

אגדה על חלום בהקיץ, 

רכובים על סוסים בני

כלאים,דוהרים על הים,

שועטים על הארץ

רוחפים   בשמים

להמיט על כלנו

כליון.

כיון שהגענו עד הלום,

לא על  המתים ידובר היום.

לא על חברי ילדותם שנשאו

לכבודם את  הזר. לא על

אלה שפשטו המדים ומהרו

לפזר הספדים באולפן. לא על

אלה שהספיקו לספר את 

שבחי המנוח שאבד את מותו.

ואולם הוא לא שש לחפשו

מעולם. הוא נשלח אל מותו

לכפר על פשעי רודנים,

ואותו הוא מצא לא הרחק.

במרפסת הצופה על רחוב

ששמם. בחצר שספגה את 

הדם. במטבח,בשולחן

שנערך לאורח,לחבר.

על מטת ילדים,על

ספה,על שטיח שנפרש

בסלון.

כיון שהגענו עיפים

עד היום,מחלום האבות

שאכזב,מגלגל נקמות

שסובב ללא הרף,לא עוצר.

לא על אלה המתים

ידובר היום. זה הזמן לדבר

על משהו  אחר : על כל אלה

החיים על החרב,צוהלים

ערב ערב מול מסך מרצד

בעינים. על כל אלה,פה

או שם, שאבדו את מינם,

שרוקדים ברחובות על

הדם, ושופכים ברנה על 

הארץ חמתם. על כל  אלה

ששכחו את מאמר הדיבר בן

אלפים,את חזון הנביאים

שנשכח מדברי הימים של

הארץ,שהושלך בזדון

למדרך הרגלים,על ידי

רודנים היושבים בבטחה,חוככים בשמחה הידים,

ונחים על זרי השנאה

שהצמיחו בחרון האפים,

סובבים עדנים על צירי

אגדות שהחלידו

באל-קודס,בציון.

מבטיחים למחר,

להמון הנבער ואכזר,

רק ימי זכרון.