בהצגה "חלום של לילה בלב קיץ" ע"פ המחזה של ויליאם שייקספיר צפיתי בעבר, פעם אחת בביצוע שחקני תיאטרון גשר ובבימויו של יבגני אריה, ובפעם השנייה בתיאטרון הקאמרי בביצועו של "אנסמבל עתים" ובבימויה של רנה ירושלמי. כמובן, בין לבין צפיתי גם בגרסה הקולנועית של המחזה בכיכובם של מישל פייפר ושל קווין קליין. לאחרונה הוחלט בתיאטרון בית ליסין להעלות את המחזה בביצועה של קבוצת הצעירים (אשר חלקם משתתפים גם בהצגה "ברודווי פינת פרישמן") בניצוחו של גלעד קמחי, ומעניין לראות עד כמה הפקה זו שונה לגמרי מכל הפקה של המחזה בה צפיתי בעבר.

המחזה "חלום של לילה בלב קיץ" נחשב כקומדיה רומנטית, ונכתב ע"י שייקספיר בשלהי המאה ה- 16, ומשערים שנכתב לרגל חתונה של אחד מאנשי המעמד הגבוה, אם כי אין לכך עדות מוצקה. כמו כן, הוא אחד ממחזותיו של שייקספיר אשר אינם מבוססים על סיפורים קיימים, ומשולבים בו מרכיבים מהספרות הקלאסית, מרכיבים על טבעיים ומרכיב ה"תיאטרון בתוך תיאטרון", כך שגם ישנו ערבוב בין תקופות שונות ובין סגנונות שונים.

שלוש עלילות משתלבות זו בזו בליל קיץ בלב היער, למרות שהן מתרחשות בשתי ממלכות נפרדות : ארבעה צעירים תושבי העיר, בעלי מלאכה אשר שוקדים על העלאת הצגה לכבוד דוכס העיר והמאבק בין מלך לבין מלכת הפיות.

תושב העיר מגיע אל הדוכס תזאוס יחד עם בתו הרמיה, וטוען בפניו שבתו מסרבת להינשא למי שייעד עבורה, דמטריוס, מאחר שהיא מאוהבת בליסנדר. לאחר שתזאוס אומר להרמיה שעליה לבחור בין מוות לבין הנישואין לבין דמטריוס, היא מחליטה לברוח יחד עם ליסנדר אל היער הסמוך. יחד עם זאת, דמטריוס מגיע אל היער לאחר ששמע על בריחתם של השניים מפי חברתה של הרמיה, הלנה, אשר כרוכה אחריו ומנסה לזקוף נקודות לזכותה. לאותו המקום מגיעה גם להקת בעלי המלאכה מהעיר, אשר מתחילה בחזרות לקראת חתונתו של הדוכס.

סכסוך בין מלך הפיות, אוברון, לבין מלכתו, טיטניה, מביא לכך שהשדון פק, יד ימינו של אוברון, נשלח על מנת למצוא צמח מכושף, שאם יטופטף לעיני הישנים, יגרום להם להתאהב ביצור הראשון שיתקלו בו כאשר יפקחו את עיניהם. באופן זה, כולם נופלים קורבן לסכסוך זה : ליסנדר ודמיטריוס זונחים את הרמיה ומתאהבים בהלנה, טיטניה מתאהבת באחד מבעלי המלאכה שזכה לקבל ראש חמור בעקבות מעשה קונדס של השדון פק... על מנת להשיב את הסדר על כנו, שוב מוטל כישוף, ואירועי אותו הלילה נראים כחלום של לילה בלב קיץ.

נדמה שבשנים האחרונות נזהרים בתיאטראות הרפרטואריים מלהעלות את מחזותיו של שייקספיר, וללא ספק ההצלחה הגדולה ביותר בשנים האחרונות היא "המלט", אשר עדיין מוצג על במת התיאטרון הקאמרי, לעומת "המלך ליר" אשר נחל כישלון חרוץ. ניכר כי בשני המקרים היה ניסיון נועז להתמודד עם הקלאסיקה השייקספירית תוך שילוב בין המרכיבים המודרניים לבין המרכיבים הקלאסיים, וזאת באמצעות בימוי ייחודי, עיבוד ותרגום עכשוויים ועוד. יחד עם זאת, נשאלת השאלה מדוע בחלק מהמקרים הניסיון למזג את המרכיבים הקלאסיים עם המרכיבים המודרניים מצליח, ומדוע בחלק מהמקרים הוא נכשל.

התשובה לכך, ככל הנראה, אינה פשוטה, ונדמה שגם לקהל הצופה בהצגה יש חלק בכך. לדעתי, בימינו קיים קושי להעלות מחזה שייקספירי על טהרת הקלאסיקה, אולי משום שהקהל הפך לפחות סובלני ואולי מתוך ניסיון להקל על הקהל בעיבוד ובהבנת המחזה. ברם, חלק מהצופים מקשרים מחזות שייקספיריים לשפה המתנגנת רצופת החרוזים, לתלבושות המסוגננות ולתפאורה המרהיבה, כאשר האלגנטיות היא סוד ההצלחה. מנגד, חלק מהצופים רואים במחזות השייקספיריים "כבדים", עמוסים ואף שאינם רלוונטיים לימינו במידה מסוימת. מכאן, הניסיון להלביש את הקלאסיקה בלבוש מודרני מתבקש, ובכך מאפשר להביא את הקהל הרחב לצפות בהצגה.

חלק משמעותי במיוחד הוא התרגום המצוין של דורי פרנס, אשר מחד נאמן לשפה השייקספירית האופיינית בחריזה ובמליצות, ומאידך הוא מתובל בעכשוויות אשר אופיינית לימינו, דבר אשר בא לידי ביטוי גם בשמות הדמויות - תחת הרפד, שרימפ הטבח וכדומה. כמו כן, מורגש שהמתרגם הניח את היסודות ליצירת קומדיה של ממש.

גלעד קמחי, אשר אחראי לבימוי ולכוריאוגרפיה של "חלום של לילה בלב קיץ" עשה בעיניי עבודה מופלאה יחד עם צוות השחקנים, עם המנהל המוסיקלי ועם אנשי הבמה. נראה כי הם חקרו יחד היטב את המחזה, ובעבודתם הקבוצתית המצוינת הם מוכיחים בהצלחה ששייקספיר מעולם לא חדל להיות רלוונטי, וגם מחזותיו שנכתבו לפני 400 שנה יכולים להעביר מסרים חשובים ורלוונטיים גם לימינו, כך שמדובר במחזות על זמניים. יתרה מזאת, ניכר שהיה ברור לכל אחד ואחד מהם שבסיכומו של עניין, המחזה מוגדר כקומדיה רומנטית, וטיבה של הקומדיה - לעורר צחוק, והדבר בא בהחלט לידי ביטוי בתגובות הקהל.

הבחירה להפוך את המחזה השייקספירי להצגה מוסיקלית הייתה לטעמי מבריקה, מאחר שהיא מצליחה לחבר את הקהל היטב לעלילת המחזה ולמסריו, ועם זאת זהו אינו מחזמר, שכן הסגנונות המוסיקליים שבו מעורבים, והקטעים המוסיקליים אינם תופסים את רוב הנפח. כאמור, הקטעים המוסיקליים המשובצים בהצגה כוללים מגוון סגנונות, אולם המשותף לכולם הוא שמדובר בשירי אהבה מכל הזמנים, חלקם הנדושים ביותר שניתן להעלות על הדעת (can't take my eyes of you, say a little prayer, love of my life, besame mucho, espera un poco, ערב כחול עמוק ועוד), לצד יצירות המהוות את יסודות המוסיקה הקלאסית (the four seasons ואחרות). מעבר לכך שהשירים מחברים את הקהל לעלילה בצורה טובה יותר, הם גם יוצרים רגעים קומיים מתוזמנים היטב, וניתן להבחין כי השירים מבוצעים ביער בלבד, ומכאן מחזקים את משמעות היער כסמל ליצרים, לתשוקה ולחופש. הניהול המוסיקלי של אמיר לקנר בצירוף ההדרכה הקולית של דוקי עצמון הביאו לתוצאה מרשימה במיוחד, והשירים מבוצעים בצורה נפלאה, מרגשת וקומית.

הבימוי מצליח לשמור על איזון עדין בין מודרני ועכשווי לבין קלאסי, וכפי שציינתי קודם לכן, יש לכך משקל משמעותי בקטעים המוסיקליים המשובצים בהצגה, אך גם הבחירה לפיה שחקנים יגלמו את הפיות ושחקנית תגלם את השדון פק, יש בכך מן החזרה לקלאסיקה מחד, שכן מחזותיו של שייקספיר היו מבוצעים ע"י גברים בלבד גם בתפקידי הנשים, ומאידך גם חדשנות היות שהדבר אינו שכיח בימינו. בנוסף לכך, נראה ששורטט קו מנחה לפיו החלום והמציאות מתערבבים זה בזה, עד כדי כך שהדמויות אינן מבחינות בגבול ביניהם - החלום הופך מציאותי ומנגד המציאות לחלומית. זאת ועוד, האבסורד שבאהבה הועצם היטב, ובכך העביר את המסר המרכזי של המחזה - האהבה הופכת לשנאה והשנאה הופכת לאהבה, והכל בשל "כישוף", דבר שבא לידי ביטוי ביתר שאת בכך שטיטניה מתאהבת עד כלות בחמור, סמל ידוע לאון מיני בקרב בעלי החיים. עוד יצוין כי הכוריאוגרפיה של גלעד קמחי התאימה היטב למידותיהם וליכולותיהם הגבוהות של השחקנים.

התפאורה היפה שעיצב ערן עצמון שומרת על פשטות, ומספקת את הסביבה המתאימה לעלילה, אם בעיר שעוצבה באפרוריות ובניכור, ואם ביער שעוצב כמתאים להגשמת המאווים והתשוקות של הדמויות השונות. התלבושות שעצבה אולה שבצוב היו מרהיבות, ססגוניות, מלאות דמיון, ויותר מכל התאימו היטב לאופי של כל אחת ואחת מהדמויות. כמו כן, התאורה שעיצב יחיאל אורגל יצרה את הסביבה המתאימה לעלילה, והוסיפה להצגה קסם רב.

קבוצת השחקנים הצעירים של תיאטרון בית ליסין המשתתפת בהצגה מונה כעת 13 שחקנים, וכל אחד ואחד מהם ביצע את תפקידו היטב ואף יותר מכך. התיאטרון בהחלט יכול להתגאות בקבוצה של כישרונות צעירים ומבטיחים תחת מנהיגותו של אחד היוצרים המבטיחים ביותר בתיאטרון כיום - גלעד קמחי, וכולי תקווה שהתיאטרון ימשיך לטפח אותה ולהעלות הפקות שתוביל הקבוצה תוך שילובם בהפקות אחרות של התיאטרון. התוצר של הקבוצה בהחלט מרשים, מלא קסם וייחודי, ואין בו טיפה של בוסריות, אלא ניכרת בו מקצועיות רבה, מסירות, רעננות והנאה מעמידתם על הבמה. יתרה מזאת, בולט לעין ולאוזן כי הם מבינים היטב את הטקסט השייקספירי ועברו תהליך משמעותי תוך כדי העבודה על ההצגה, ולכל דבר שנאמר ע"י כל אחד מהם ישנה משמעות.

גיא מסיקה בתפקידי תזאוס / אוברון והילה זיתון בתפקידי היפולטה / טיטניה היו מצוינים, וכל אחד מהם גילם בהצלחה רבה את הדמויות, אשר למעשה מנוגדות זו לזו - היפולטה מצטיירת ככנועה לתזאוס השולט והכוחני, אולם טיטניה דומיננטית ביחס לאוברון ובעלת נוכחות כובשת, והאחרון נזקק לכישוף על מנת להכריע את הסכסוך ביניהם. ראוי לציין, את ביצועיה הנהדרים של הילה זיתון לחלק נכבד מהשירים ששובצו בהצגה, והיא הפגינה יכולת קולית מצוינת.

טל-יה יהלומי (הלנה), דרור דהן (דמיטריוס), שחר ישי (ליסנדר) ורויטל זלצמן (הרמיה) היו מצוינים בתפקידי הנאהבים, וביצעו את השינויים בעקבות הכישוף באופן ראוי להערכה. ליסנדר ודמיטריוס המכושפים, החלו לחזר אחר הלנה למרות ששניהם היו מעוניינים בהתחלה בהרמיה, אולם הלנה חושדת שההתאהבות הפתאומית היא קנוניה כנגדה, ושהרמיה משתפת פעולה עם השניים. כל אחד ואחד מהם הביא לידי ביטוי את הגבול הדק שבין אהבה לבין שנאה, וכיצד תשוקה הופכת לסלידה ולהיפך. זאת ועוד, טל-יה יהלומי, רויטל זלצמן ושחר ישי ביצעו היטב את הקטעים המוסיקליים שהובילו.

דניאל אפרת, יוסי טולדו, יניב לוי, קובי מורסיאנו, אבי סלמה ואופיר וייל בתפקידי בעלי המלאכה והפיות היו נפלאים, והוסיפו הומור רב להצגה, ו"הטרגדיה על פירמוס ותסבי" שהם בוחרים להעלות עבור הדוכס נשאה אופי פארודי מצוין, לו בדיוק התכוון שייקספיר במחזה כהקבלה ל"רומיאו ויוליה", שם גם בא לידי ביטוי הגורל המר בשל טעות בתזמון. כמו כן, כל אחד מהם גילם שתי דמויות שונות בתכלית זו מזו, ובכך ניכר כישרונם הרב.

דקלה הדר בתפקיד השדון פק (רובין גוד), יד ימינו של אוברון, הוסיפה למשחק המצוין ולגמישות הגופנית שהפגינה קסם אישי רב, והצליחה בנוכחותה לשבות את לב הקהל, תוך שילוב ראוי לשבח של הומור. יצוין, כי בתפקידה היא צופה במתרחש מצד אחד, אולם מצד שני אינה מהססת להשתמש במעשי קונדס על מנת לספק את מאווייה הפנימיים.

סיכום : חגיגה ססגונית של אהבה, של תשוקה, של יצרים, של הומור ושל כישרונות צעירים ומבטיחים. ללא ספק, המעז מנצח. אל תחמיצו!