"נישואי פיגארו" או בשמה המלא "נישואי פיגארו או היום המשוגע" היא אופרה קומית (אופרה בופה) בארבע מערכות, שהינה בחזקת קומדיה סאטירית, אשר נכתבה ע"י וולפגאנג אמדאוס מוצרט, ונחשבת לאחת האופרות המצליחות ביותר של מוצרט ולאבן יסוד ברפרטואר האופראי. האופרה מזוהה ע"י הקהל הרחב בשל האוברטורה המוכרת והפופולרית שלה, אשר מנוגנת בקונצרטים רבים כיצירה קלאסית בפני עצמה. "נישואי פיגארו" מבוססת על קומדיה לתיאטרון אשר נכתבה ע"י המחזאי הצרפתי פייר בומארשה (אשר בין השאר כתב גם את "הספר מסביליה"), ואת הליברית לאופרה חיבר המשורר האיטלקי לורנצו דה פונטה, אשר לראשונה שיתף פעולה עם מוצרט, ולאחר מכן יצר יחד איתו את האופרות "דון ג'ובאני" ו"כך עושות כולן".

המטרופוליטן אופרה בניו יורק שנוסדה בסוף המאה ה- 19 הינה אחד מבתי האופרה הגדולים והחשובים בעולם, אשר מצטיין באיכות סולניו ובהפקותיו העשירות, ובין השאר השתתפו בהפקות שהועלו במסגרתו פלסידו דומינגו, לוצ'יאנו פבארוטי, רנה פלמינג ורבים וטובים אחרים. מדי שנה מעלה בית אופרה זה כ- 240 הצגות שונות, כאשר הוא מחזיק ברפרטואר קבוע ועשיר של מיטב הקלאסיקות האופראיות, ו"נישואי פיגארו" היא אחת מהפקות הדגל של בית אופרה זה.
 

המוסיקה ב"נישואי פיגארו" היא אלגנטית, תוך שהיא משלבת מעין מתח בין המעמדות החברתיים ובין המינים, ולמרות שעל פניו מדובר באופרה קומית, ניתן למצוא בה יסודות דרמטיים עמוקים, וכן יסודות סרקסטיים שיש בהם מן השמחה לאיד. דווקא היסודות הדרמטיים באים לידי ביטוי בעיקר באמצעות התזמורת, ולעומת זאת הליברית נותרת נאמנה ליסודות הקומיים. יצוין, כי קטעים מהמוסיקה באופרה זו הושאלו ע"י מוצרט גם לאופרות אחרות דוגמת "דון ג'ובאני" מתוך מטרה לחזק את העקרונות הקומיים ולהוסיף אל האופרה מעט הומור עצמי.

יתר על כן, האופרות הקומיות האיטלקיות של מוצרט ידועות בזכות העובדה שהדרמה בהן רוויית דמויות בהשוואה לאופרות אחרות אשר מתאפיינות במשולשי אהבה טראגיים. באופרה הקומית נהוג לחלק את הדמויות לשני סוגים : האחד, דמויות "בופה" שהינן בעלות אופי קומי, והשני, דמויות "סריה" שהינן בעלות אופי רציני. ב"נישואי פיגארו" המשרתים, פיגארו וסוזנה, הם בגדר דמויות "בופה", לעומת בני האצולה, כדוגמת הרוזן ואישתו, שהם דמויות "סריה". חשוב לציין, כי השימוש ברעיון התחפושת במגוון רחב של אופרות קומיות מביא לכך שהדמויות משנות את אופיין, ובהתאם לכך משנות את סגנון השירה שלהן.

עלילת "נישואי פיגארו" היא למעשה המשך לעלילת האופרה "הספר מסביליה" שנים לאחר מכן, והיא מתרחשת באחוזה של הרוזן אלמביבה הסמוכה לסביליה שבספרד. באופרה "הספר מסביליה" המשרת בעל התושייה פיגארו מצליח להערים על ד"ר ברטולו, ולחלץ מידיו את רוזינה היפה, ולהעבירה באמצעות תחבולות רבות לאדונו, הרוזן אלמביבה. ב"נישואי פיגארו" הדמויות זהות, אולם היחסים ביניהן השתנו, ופיגארו מאורס לסוזאנה, החדרנית של הרוזנת אלמביבה. הרוזן אמנם מעודד את פיגארו להינשא לסוזאנה, אולם הוא מעוניין לזכות בלילה הראשון עמה, וכאשר סוזאנה מספרת לפיגארו על כך הוא זועם. יחד עם זאת, ד"ר ברטולו מופיע עם מרצ'לינה, סוכנת הבית שלו, ודורש ממנו לשאתה לאישה בתמורה לסילוק חוב כספי. בין לבין ישנו גם כרובינו אשר טוען בפני הרוזנת ובפני סוזאנה שהוא מאוהב בכל הנשים באחוזה, והרוזן מעוניין להענישו לאחר שמצא אותו עם ברברינה, בתו של הגנן. סוזאנה והרוזנת רוקמות יחד מזימה על מנת לפגוע ברוזן בשל כוונותיו למול סוזאנה, ומלבישות את כרובינו בבגדי אישה, עד לעימות בין הרוזן לבין הרוזנת. מכאן העלילה הופכת למעין קומדיה של טעויות, ולבסוף מתברר שפיגארו הוא בנם הלא חוקי של ד"ר ברטולו ושל מרצ'לינה, וכמובן מגיע גם הסוף הטוב.

הבימוי המצוין של ג'ונתן מילר הביא לתוצאה בימתית מרשימה, אלגנטית ומסוגננת, אשר מתאימה באופן מושלם למקום ולתקופה שבהם מתרחשת העלילה. חשוב להדגיש, כי הבמאי שמר על העקרונות הקלאסיים, וניכר כי ההפקה הועלתה באופן דומה לזו שהועלתה במקור בוינה במאה ה- 18. יצוין, כי האופרה כוללת החלפה של חלקי תפאורה לא מבוטלים, דבר אשר נעשה בצורה זורמת ומהירה יחסית בין המערכות השונות. יתר על כן, מאחר שמדובר באופרה קומית, היה משנה חשיבות להדרכת השחקנים, ונראה כי הבמאי הצליח למצות מהמשתתפים גם את כישורי המשחק בנוסף לכישורי השירה.

באופן אישי חשתי גאווה לאומית במהלך הצפייה באופרה זו מאחר שדן אטינגר ניצח עליה. אטינגר, שהיה תלמידו של דניאל ברנבוים, הוא מנצח של התזמורת הסימפונית הישראלית בראשון לציון ושל התזמורת של האופרה הישראלית, ואין ספק כי הוא מנצח בסטנדרטים בינלאומיים, ולא בכדי הוא מנצח במטרופוליטן. במהלך האופרה הוא ניצח על התזמורת הנפלאה ביד רמה, כך שהיא נשמעה בצורה מעולה, וסיפק את פרשנותו המיוחדת ליצירה.

התפאורה שעיצב פיטר ג'. דייויסון הייתה מרהיבה כיאה לאופרה שמועלית על טהרת הקלאסיקה, ויחד עם מעצב התלבושות, ג'יימס אצ'סון, ועם מעצב התאורה, מארק מקאלוג, הם הרכיבו תצרף מושלם, אשר מהווה ערך מוסף למוסיקה המצוינת של מוצרט ולליברית הנוקבת של בומארשה. התלבושות האלגנטיות והססגוניות התאימו היטב לכל אחת ואחת מהדמויות, הן מבחינת המעמד החברתי והן מבחינת אופייה של הדמות, ונעשה שימוש בפאות ובאביזרים עד לפרטים הקטנים ביותר.

ג'ון רלייה (בס-בריטון) בתפקיד פיגארו היה מעולה, והוא ניחן בקול מצוין, אשר מתאים לתפקידו של פיגארו היטב, דבר אשר התבטא ביתר שאת בביצוע המרשים של האריות של פיגארו. כמו כן, הוא הצליח להביא לידי ביטוי במשחקו את העובדה שפיגארו הינו תחמן אשר מונע מאינטרסים אישיים. לצדו, דניאל דה נייסה (סופרן) בתפקיד סוזאנה, שהייתה מצוינת, ומעבר ליכולת הקולית אשר נוסקת מעלה מעלה, היא המחישה את העובדה שסוזאנה פעלתנית, דומיננטית ונוקטת עמדה.

בו סקובהוס (בריטון) בתפקיד הרוזן אלמביבה היה מעולה, ואף הוא הפגין יכולת קולית מרשימה, והביא לידי ביטוי יכולות משחקיות ראויות לציון, אשר בהן השתקף אופיו של הרוזן, כמניפולטור שערכיו מפוקפקים. לצדו ולעומתו, אמה בל (סופרן) בתפקיד הרוזנת אלמביבה הייתה נפלאה, ומעבר לכך שחיזקה את קווי האופי של הרוזן, הביאה לידי ביטוי את העובדה שהינה דומיננטית באופן דומה לסוזאנה, ועל כן הן כורתות ברית אחת עם השנייה.

תפקיד מרשים במיוחד ניתן לאיזבל לאונרד (מצו-סופרן), וזהו למעשה תפקיד מכנסיים, שכן היא מגלמת דמות של גבר אשר מחופש לאישה. במסגרת זו הצליחה להביא לידי ביטוי יכולת משחק ראויה לשבח, תוך שהיא מספקת משנה חשיבות לפן הקומי של האופרה. יתרה מזאת, משתתפים באופרה מאוריציו מורארו בתפקיד ד"ר ברטולו, פיליפ לאנגרידג' בתפקיד דון בזילו, פטריק קרפיזי בתפקיד אנטוניו, טוני סטיבנסון בתפקיד דון קורציו ואשלי אמרסון בתפקיד ברברינה. מעבר לכך, משתתפים שחקנים רבים נוספים, וכולם עושים עבודתם נאמנה.

סיכום : אופרה נפלאה, עשויה היטב ואלגנטית מבחינה בימתית, ובביצוע סולנים מעולים. אל תחמיצו!