מס' צפיות - 429
דירוג ממוצע -
Aida / The Metropolitan Opera - ביקורת
מאת: אלעד נעים 12/12/09 (19:47)

"אאידה" היא אופרה לירית-טרגית בארבע מערכות ובשפה האיטלקית, אשר נכתבה ע"י המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, מי שנחשב בעיני רבים לגדול מלחיני האופרות בכל הזמנים, מאחר שעיקר פעילותו המוסיקלית התמצתה בחיבור אופרות, ביניהן "נבוקו", "הטרובאדור", "לה טרוויאטה", "ריגולטו", "דון קרלו", "נשף המסכות" ועוד. הליברית ל"אאידה" נכתבה ע"י אנטוניו גיזלאנצוני ע"פ תקציר מאת אוגוסט מרייט לספרו של קמיל די-לוקל, והיא כוללת בתוכה שני קטעים מוכרים במיוחד - "מארש הניצחון" אשר מוכר היטב במוסיקה הקלאסית ואף נהוג להשמיעו כיום באצטדיוני כדורגל באירופה, וכן האריה לטנור "celeste aida", אשר זכתה לביצועים של זמרי אופרה רבים במשך השנים. ורדי הוזמן לכתוב את "אאידה" ע"י אסמאעיל פאשא, מנהיג מצרים בשלהי המאה ה- 19, והיא הוצגה לראשונה בבית האופרה בקהיר בשנת 1971, ולמרות שמקובל לחשוב ש"אאידה" נכתבה לכבוד פתיחת תעלת סואץ, אין הדבר כך.

 

האופרה "אאידה" מזה שנים כבר אינה אופרה בלבד, אלא הפכה לסמל של סיפור אהבה בלתי אפשרי עם גורל שנחרץ מראש, בין בני זוג השונים זה מזה במאפייניהם התרבותיים, והיא עוסקת בקונפליקט שבין האהבה לבן הזוג לבין הנאמנות לעם ולשורשים, דבר שהוא חוצה גבולות וזמן, קרי רלוונטי בכל מקום ובכל תקופה. האופרה זכתה למספר גרסאות קולנועיות, ביניהן אחת משנת 1958 בכיכובם של סופיה לורן ושל לואיס מקסוול, אשר שפתיהם סונכרנו לקולות זמרי אופרה, ובשנת 2000 כתבו אלטון ג'ון וטים רייס מחזמר בהשראת האופרה ובהשראת הסיפור, והוא זכה להצלחה רבה וגרף שורה של פרסי גראמי ושל פרסי טוני, ואף הופק פעמיים בישראל בתיאטרון הספרייה ברמת גן, וכן עלה בארץ במסגרת ביקור בית האופרה לה סקאלה ממילאנו ובביצועו.

 

המטרופוליטן אופרה בניו יורק שנוסד בסוף המאה ה- 19 הינו אחד מבתי האופרה הגדולים והחשובים בעולם, אשר מצטיין באיכות סולניו ובהפקותיו העשירות, ובין השאר השתתפו בהפקות שהועלו במסגרתו פלסידו דומינגו, לוצ'יאנו פבארוטי, רנה פלמינג ורבים וטובים אחרים. מדי שנה מעלה בית אופרה זה כ- 240 הצגות שונות, כאשר הוא מחזיק ברפרטואר קבוע ועשיר של מיטב הקלאסיקות האופראיות, ו"אאידה" היא ללא ספק אחת ההפקות המרשימות והמעניינות ביותר שמציע המקום.

 

עלילת האופרה מתחלקת לארבע מערכות. במערכה הראשונה, אשר מתרחשת בארמון המלך בממפיס, הכהן הגדול, רמפיס, מספר לרדאמס, מפקד צעיר בצבא המצרי, שהאתיופים מהווים איום על מצרים, ומלחמה היא בלתי נמנעת. רדאמס מעוניין להיברח כמפקד כוחות הצבא, ולאחר ניצחונו במלחמה להביא לאאידה, השפחה האתיופית אותה הוא אוהב בסתר, את זרי הדפנה. אמנריס בת המלך המצרי אוהבת את רדאמס, וחושדת שאהבתו נתונה לאאידה, ולמעשה לא ידוע במצרים שאאידה היא בתו של המלך האתיופי. בהמשך נודע כי הפלישה בראשותו של מלך אתיופיה, אמונסרו, החלה, ומלך מצרים מכריז על מלחמה ובוחר ברדאמס להנהיג את צבא מצרים. כאן מתעורר לראשונה הקונפליקט בין אהבתה של אאידה לרדאמס לבין אהבתה למולדתה, לעמה ולאביה. לבסוף, במקדש האל וולקן בממפיס מקבל רדאמס את הנשק הקדוש ואת פסלון האל פתאח, אשר אמורים להביאו לניצחון.

 

במערכה השנייה, אשר מתרחשת במגורי אמנריס, מתבצעות הכנות לחגיגות הניצחון של המצרים על האתיופים, ואמנריס מחכה בקוצר רוח לשובו של רדאמס, אך עדיין נתונה בספקות רבים לגבי אהבתו של רדאמס לאאידה. לפיכך, היא מנסה לחשוף את רגשותיה האמיתיים של אאידה, ומספרת לה שרדאמס נהרג בקרב, ותגובתה הרגשנית של אאידה מעוררת יותר את חשדה של אמנריס, ולאחר מכן היא מספרת לה ששיקרה לה ורדאמס חי, ואושרה של אאידה מחזק את חששותיה של אמנריס. היא מתוודה על אהבתה לרדאמס, אולם אינה חושפת את ייחוסה המלכותי, ואמנריס מצדה מייחלת לנקמה. בהמשך בשער העיר תביי העם המצרי חוגג את ניצחונו על האתיופים במסגרת מצעד הניצחון. מלך מצרים אומר לרדאמס שייעתר לכל משאלה שלו, ועל כן רדאמס מבקש להציג את השבויים האתיופיים בפני המלך, וביניהם נמצא אמונסרו, המלך האתיופי ואביה של אאידה. כאשר אאידה מזהה אותו היא נופלת לזרועותיו, אך הוא אומר שהוא אביה של אאידה וחייל בצבא האתיופי, ומציין שאמונסרו נהרג בקרב. בעקבות בקשתו של רדאמס השבויים נשלחים לחופשי, ואילו אאידה ואביה נשארים במצרים כבני ערובה, והמלך המצרי מייחל לחתונת אמנריס עם רדאמס.

 

במערכה השלישית, אמנריס מגיעה אל מקדש איזיס שעל גדות הנילוס לשם נשיאת תפילה. אאידה מעוניינת לשים קץ לחייה אם תיאלץ להיפרד מרדאמס וממתינה לבואו. אביה מוכיח אותה על יחסה המתנכר לעמה ולמולדתה, ודורש ממנה שתחשוף סוד צבאי באמצעות רדאמס, כך שהצבא האתיופי יוכל להשיב מלחמה. כאשר רדאמס מגיע הוא מספר לאאידה על כך שבקרוב שוב ינהיג את צבאו למלחמה נגד האתיופים, והוא מתכוון לבקש מהמלך לשחררה ולשאתה לאישה. אאידה מנסה לשכנע אותו לברוח עמה לאתיופיה, שכן המלך המצרי ואמנריס לא יסכימו לרצונותיו, והוא אומר לה שיברחו דרך מעבר נפטא, ובכך חושף את הסוד. אמונסרו שהיה עד לפגישתם חושף בפני רדאמס את זהותו, ואמנריס שהייתה עדה להתרחשות מזעיקה את רמפיס. רדאמס מבין שבגד במולדתו בהיסח הדעת, ומונע מבעדו של אמונסרו להרוג את אמנריס, ומסגיר את עצמו לרמפיס.

 

במערכה הרביעית, רדאמס ממתין לגזר דין מוות במשפטו שמתקיים באולם בארמון מלך מצרים. אמנריס מפצירה בו להתכחש להאשמות ולוותר על אאידה, אולם רדאמס מסרב. נגזר על רדאמס למות כבוגד, ועונשו נקבע להיקבר חי במערה מתחת למזבח במקדש האל וולקן, ואמנריס מקללת את הכוהנים שחרצו את דינו של הגבר אותו היא אוהבת. רדאמס מובל אל מערת הקבורה, ולפתע מבחין באאידה שחמקה אל המערה כדי להתייחד עמו, וזה בזרועות זה הם נפרדים מהעולם, תוך כדי שמנריס מתפללת לאיזיס שתציל את נשמתו של רדאמס.

 

ורדי כמלחין ראה את עצמו כחלק מהמורשת הארוכה של האופרה האיטלקית, ואאידה מהווה שילוב מושלם למדיי בין שתי המסורות האופראיות המרכזיות - בין הסגנון הדרמטי שיצר ורדי, כך שהמוסיקה ביטאה כל תפנית בעלילה וברגש, לבין הגראנד אופרה הצרפתית, אשר מתאפיינת בעלילות היסטוריות ובניגודים חזקים בין תמונות אינטימיות ורגשניות לסולנים לבין תמונות גרנדיוזיות עמוסות משתתפים. כמו כן, דואט אהבה קיים גם באופרה זו בדומה לאופרות אחרות של ורדי, והוא מביא לידי ביטוי את הקשר העמוק בין שתי דמויות שונות, וב"אאידה" זהו הדואט בין אמנריס לבין אאידה, בו נחשף סוד אהבתה של אאידה לרדאמס, וכן הדואט בין אאידה לבין אמונסרו, בו ישנו עימות בין מחויבותה של אאידה לעמה ולמולדתה לבין אהבתה לרדאמס. ב"אאידה" ישנו מרכיב אוריינטלי ייחודי, אשר מותאם לליברית ואינו בא לידי ביטוי בסולנים, אלא בעיקר במקהלה ובתזמורת. כמו כן, ניכר כי ורדי הפנה ביקורת באופרה כלפי שלטון הכנסייה, והוא עשה זאת היטב באמצעות הכוהנים המצרים, שאותם מגדירה אמנריס כשליחיו של המוות.

 

יתר על כן, החוויה המשמעותית ביותר בצפייה באופרה זו עבורי הייתה הצפייה באופרה באחד מבתי האופרה המרשימים בעולם, אשר מעוצב בטוב טעם עד לאחרון הפרטים, והבמה הגדולה והמשוכללת שבו מאפשרת להביא את האופרה לעושר בימתי יוצא מן הכלל. ביולי 2009 צפיתי ב"אאידה" במסגרת ביקור בית האופרה לה סקאלה ממילאנו בישראל, ועד כמה שהייתי נלהב מהאופרה בביצוע המרגש של לה סקאלה, במטרופוליטן אופרה הופתעתי עוד יותר, ויצאתי מהאופרה נפעם.

 

הבמאית סוניה פריסל עשתה עבודה מדוקדקת ומלוטשת עד לפרטים הקטנים ביותר, ויצרה תמונות גרנדיוזיות וססגוניות מאין כמוהן אשר עמוסות במשתתפים - מקהלה וניצבים כאחד, מהוקצעות ומלאות בדרמה בהתאם למוסיקה הנפלאה של ורדי. הרצון להשתמש בתפאורה מתחלפת מסוג זה טומן בחובו הפסקות ארוכות למדיי בין המערכות ובין התמונות, אשר הינן מעבר למקובל בד"כ, וזאת על מנת לבצע החלפות של התפאורה, אולם כאן נעשה שימוש בבמה עולה ויורדת, וחלקי התפאורה המסיביים הוחלפו במהירות. כצפוי, התמונה המרשימה ביותר באופרה זו היא "מארש הניצחון" במערכה השנייה, ובתמונה זו נוכחים על הבמה בהערכה גסה יותר מ- 300 משתתפים, והדבר מביא לידי ביטוי את התזמורת ואת המקהלה במיטבן. המנצח דניאל גאטי הוביל את התזמורת של המטרופוליטן אופרה בכריזמטיות, והפיק מהתזמורת הגדולה ביצועים אופטימליים.

 

מעצב התפאורה, ג'יאני קוואראנטה, ומעצב התלבושות, דאדא סאלינג'ריי, עשו עבודה מרהיבה ועשירה בהתאם לתפיסתה של הבמאית. בעיצוב התפאורה עשו שימוש בנפח הבמה העצום (כיום נחשבת לבמה הגדולה והגבוהה בעולם), והתפאורה כללה שימוש בעמודים מסיביים דמויי אבן ובפסלי ענק. התלבושות היו יפהפיות בגווני לבן עם רקמה ייחודית, והתאימו באופן מושלם לכל אחת ואחת מהדמויות, וניכר כי הושקע זמן רב ומחשבה רבה בעבודה עליהן. יתר על כן, התאורה אשר עיצב גיל וצ'סלר הייתה מעולה, והביאה לידי ביטוי בצורה מיטבית את השינויים באור במהלך שעות היום בהתאם לקווי העלילה. עוד יצוין, כי הכוריאוגרפיה התבצעה ע"י אלכסיי רטמנסקי, והיא הוסיפה מאוד לרבגוניותה של ההפקה.

 

ג'והאן בות'ה בתפקיד רדאמס היה מעולה, וזאת על אף שמבחינה חיצונית אינו מתאים לקווי דמותו של רדאמס כמפקד הצבא האמיץ שבו מתאהבת אאידה, שכן הוא נמוך ומקריח. יחד עם זאת קול הטנור שלו חזק ועוצמתי, והם ביצע את תפקידו בהצלחה רבה, וגילה כריזמה רבה.

 

דולורה זאג'יק (מצו-סופרן) בתפקיד אמנריס, הפגינה ביצועים חזקים ומרגשים במיוחד, והמחישה את היותה מאוהבת ברדאמס חר, העובדה שלא השיב לה אהבה, ובסיום האופרה התגלתה כ"מידת הרחמים". באופן זה, על אף הקנאה באאידה והאכזבה מרדאמס, התפללה להצלת נשמתו.

 

ויולטה אורמנה (סופרן) בתפקיד אאידה הייתה פנטסטית, ויצוין כי אותה גם ראיתי בתפקיד זה במסגרת ביקור בית האופרה לה סקאלה בתל אביב. בדומה לבות'ה המגלם את רדאמס, אף היא אינה מתאימה מבחינה חיצונית לדמותה של אאידה, אך היא עוצמתית וממחישה במשחקה את המחיר שהיא משלמת בין אם היא בוחרת ברדאמס ובין אם היא בוחרת בנאמנות לנוביה.

 

בהפקה כאמור משתתפים עוד שחקנים וניצבים רבים, וכולם עשו עבודה מופלאה. בהקשר זה יצוין כי מרשימים במיוחד היו רוברטו סקנדיוצי (בס) בתפקיד רמפיס, הכהן הגדול ; סטפן קוקאן (בס) בתפקיד מלך מצרים ; קרלו גואלפי (בריטון) בתפקיד אמונסרו. בהפקה זו משתתפים גם שני הרקדנים המעולים קריסטין פרימן ובראדלי שלבר.

 

 

סיכום : הפקה יוצאת דופן ומושקעת בכל היבט אפשרי וסולנים מהשורה הראשונה. אל תחמיצו!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר