זו השנה ה- 12 מתקיים בצוותא בתל אביב פסטיבל תיאטרון קצר, אשר בו מוצגים לראשונה על במה מקבצים של מחזות קצרים באורך של כחצי שעה לכל היותר עם חילופי תפאורה קצרים, ומטרת הפסטיבל היא בעיקר לספק במה למחזאים וליוצרים צעירים. יחד עם זאת, יצוין כי שחקנים וותיקים רבים משתתפים בהצגות אשר מועלות במסגרת הפסטיבל, ובכך מקדמים את היצירה החדשה ותורמים מניסיונם ומכישרונם.

הצגה של ממש בד"כ אינה יכולה להיות באורך של עד חצי שעה, שכן זהו אינו זמן מספיק לבנות קו דרמטי ברור ולפתחו בהתאם, תוך עיצוב דמויות מדויקות ואמינות. מאידך, היא אינה יכולה להיחשב למערכון, מאחר שהיא ארוכה מדיי בהתייחס לסוג זה. בהקשר זה, גם כתיבת ביקורת על הצגות מסוג זה הינה בעייתית, ולכן בחרתי להתייחס בביקורת זו למקבץ של שלוש הצגות קצרות בהן צפיתי - "הדרך למטה", "סוחרים" ו"מיכל".

"הדרך למטה"

המחזה נכתב ע"י אלמה וייך חושן, ובעיניי הוא מצליח לתאר מצב כלשהו, אך אין בו התפתחות של ממש, ומורגש כי חסר בו נפח על מנת להפוך אותו להצגה של ממש.

העלילה מתרחשת בחנות הנעליים הריקה של ליאון, אשר בתו מתחתנת באותו הערב. ריבי המוכרת ואבי המחסנאי נשארים במחסן, והם עסוקים בספירת מלאי, אולם ריבי ממהרת לחתונת בתו של ליאון, ואילו אבי מנסה להימנע מלחזור הביתה. יחסי העבודה הטובים לכאורה בין השניים מדרדרים במהירות למאבק שליטה.

אורלי רביניאן ביימה את הסיטואציה בצורה טובה, והצליחה לתאר את הקונפליקט בין השניים ולהמחישו בהתאם, אם כי בעיניי המחזה הינו בעייתי. התפאורה שעיצבה דיתי אופק המחישה את החלל האינטימי ואת הצפיפות שבה מתרחשת העלילה, והתלבושות שעוצבו ע"י נועה שדה התאימו למאפייניהן של הדמויות. יחד עם זאת, הפריע לי שטרם תחילת ההצגה השחקנים כבר היו על הבמה, דבר אשר, לכאורה, אמור להמחיש את אורכה של ספירת המלאי, אולם אינו מאפשר לקהל להתחבר למתרחש החל מרגע נתון שבו עולה המסך.

חן דנון בתפקיד ריבי הייתה טובה יותר בתחילת ההצגה, והביאה לידי ביטוי את המום הפיזי שלה בצורה מוצלחת, אולם מרגע עלייתה אל המחסן תחושתי הייתה שאינה מצליחה לשקף את הסבל מהעקב המרוסק, אשר מנע ממנה קודם לכן לעלות על סולם. יתר על כן, לאורך המחזה המשחק שלה הפך למלחיץ במידה מסוימת, ושידר מעט חוסר אמינות והתאמצות יתר.

אלי מנשה בתפקיד אבי היה טוב מאוד, והביא לידי ביטוי את אופייה התימהוני של הדמות. בתחילה נראה היה כי אינו מסוגל לפגוע בזבוב, אולם עד מהרה חשף את אופיו הסוטה והפסיכוטי, והמחיש את תסכוליו הרבים מחייו שלו.

סיכום : מהומה רבה על לא מאומה.

"סוחרים"

טרגדיה בלשית זו נכתבה ע"י עמית ארז, והיא צומצמה מהגרסה המקורית שלה על מנת לעמוד בקריטריונים של הפסטיבל בבחינת אורכה של ההצגה. בעיניי זהו המחזה היחיד מבין השלושה, אשר ניתן לקרוא לו הצגה של ממש, וניכר כי המחזה עשיר בדימויים, במטאפורות ובהתבטאויות המותירות חומר רב למחשבה. יתר על כן, יש בו ביקורת חברתית של ממש אשר מומחשת היטב, אך היות שהמחזה עמוס יחסית בפרטים ובניואנסים, הוא דורש ריכוז רב מצד הצופים בקהל וכן יכולת לעכלו, שכן הוא מציג מציאות עגומה וקשה מנשוא.

העלילה מתארת את תפיסתה של ברכה ע"י המשטרה, לאחר שנמצאה אצלה כמות של סחורה מפלילה, והיא מוכנסת לחדר החקירות, שבו נמצא רק החוקר הרע, שכן החוקר הטוב בסידורים. לצדה ברדוגו השותף לעסקים ושותף לכאורה בחיים האישיים, ושמחוני איש העסקים אליו אמורה להגיע הסחורה. המחזה למעשה מתאר בשפת רחוב את הקונפליקט שבין רוע בנאלי לבין רוע מסואב ועמוק מיסודו.

הבימוי של שלום שמואלוב היה מצוין, והוא הצליח להביא לידי ביטוי באופן מרבי את שלל מרכיביו השונים של המחזה. הוא עיצב תמונות בודדות, אשר כל אחת מהן עומדת היטב בפני עצמה, וכולן משתלבות יחד כמקשה אחת, ומטרתן לעורר סלידה, לזעזע ולמתוח ביקורת שלצערנו הופכת בימים אלו לאקטואלית ולרלוונטית יותר ויותר.

הצוות הטכני שכלל את דיתי אופק (עיצוב תפאורה), עדי שמרוני (עיצוב תאורה) ונועה שדה (עיצוב תלבושות) גיבשו בהתאם לתפיסתם של הבמאי ושל המחזאי מציאות מנוכרת לכאורה, סטריאוטיפית מחד אך קולקטיבית מאידך, וכאמור, המטרה היא לגרום לצופה להרגיש לא בנוח עם המתרחש על הבמה. יצוין, כי המוסיקה של עדי כהן תרמה רבות להעברת הרעיון במחזה, ואפשרה מעברים חותכים וקשים בין התמונות באופן מכוון ומדויק.

ירון מוטולה בתפקיד המספר / החוקר הטוב היה מצוין, והפגין משחק מסתורי ומחושב, ועל פניו נראה כי הוא מספר יודע כל, אשר בחלק מהמקרים צופה מבחוץ, בהמשך הוא נושק לעלילה עצמה ולבסוף הוא מעורב בה לחלוטין.

כרמית מסילתי בתפקיד ברכה הייתה מעולה, והגישה דמות אמינה ומשכנעת, דבר אשר בא לידי ביטוי בעיקר במהלך החקירה, אך גם לאורך כל המחזה. היא התגלתה כמניפולטיבית, כתככנית וכדומיננטית, אך במקביל כשבירה וכבעלת החלומות הפשוטים ביותר.

רודיה קוזלובסקי בתפקיד החוקר הרע היה מצוין, והפגין בהצלחה את האגרסיביות ואת הרוע המתבקש מהדמות, ודווקא כאן נשאלת השאלה האם זהו הרוע בדרגה הגבוהה ביותר, באופן אירוני דווקא באמצעות דמותו של החוקר הטוב.

דרור גבע בתפקיד ברדוגו היה טוב מאוד, והביא לידי ביטוי את רצונו לחיות יחד עם ברכה ולממש את העסקה, אולם גם הוא חושף צד מסוים של רוע ושל נקמנות. נתן נתנזון בתפקיד שמחוני היווה תפקיד אפיזודי במחזה, אך במשחקו הוא מצליח באופן מכוון לזעזע, לעורר סלידה ולהשניא את עצמו על הקהל.

סיכום : מיצוי מוצלח של הדמויות ושל הדרמה בשלל ההיבטים, ולמחזה עצמו יש פוטנציאל לגרסה מורחבת.

"מיכל"

מיני-מחזמר תנ"כי זה נכתב ע"י מיכל חזון, ומתאר את הסיפור המוכר והידוע של מיכל אשר צחקה לדוד, דבר אשר הוביל לכך שדוד העניש אותה בכך שהתרחק ממנה מבחינה פיסית ומבחינה רגשית. שנים רבות לאחר מכן, מיכל עדיין סגורה בחדרה שבארמון, והיא מאבדת קשר עם המציאות תוך שהיא ערירית ואינה נאהבת, והיא מגיעה למצב של היריון מדומה. האמה של ומירב אחותה מנסות לרפא אותה משיגעונה, ולהביא לכך שהמציאות תטפח על פניה.

מוריה זרחיה ביימה מיני-מחזמר עם פזמונים תנ"כיים, אשר משלב מוסיקה אתנית נעימה, ובעיניי הניסיון להעלות מחזמר הנמשך כ- 25 דקות הינו בעייתי כשלעצמו, שכן אין זמן מספיק לפתח את הדרמה ואת הדמויות במחזה היטב, ואין זמן מספיק לשירים, אשר יבטאו באופן עמוק את מצבן הרגשי של הדמויות.

התפאורה שעיצבה דיתי אופק הייתה יפה בסה"כ, והתלבושות שעיצבה נועה שדה על אף הפשטנות התאימו היטב לדמויות. המכלול כולו תאם את האווירה התנ"כית, והצבת שלושת הנגנים על הבמה עצמה הייתה נכונה וחשובה.

בהצגה משתתפות שלוש שחקניות מנוסות, מוערכות וטובות - אדווה עדני בתפקיד מיכל ; יעל עמית בתפקיד מירב אחותה ונירה רבינוביץ' בתפקיד אמתה של מיכל. שלושתן עושות עבודה טובה מאוד, ובונות דמויות אמינות, ועדני מצליחה אפילו לעורר רגשות חמלה ואמפטיה למצבה הרגשי הרעוע, אך גם כאן אני רואה את עיקר הבעיה במחזה. כמו כן, שלושתן זמרות מצוינות, וביצעו היטב את השירים. לצדן, השחקניות הצעירות : חן אשרוב ויפית שלו בתפקיד נערותיה של מיכל.

סיכום : ניסיון יומרני וסתמי.