הפסיכולוגית והעיתונאית האוסטרלית, בטינה ארדנט, טענה ש"נשים מאמינות שהגבר שלהן ישתנה לאחר הנישואין, אך הוא לא. גברים מקווים שהאישה שלהם לא תשתנה לאחר הנישואין, אך היא כן". בקומדיה הרומנטית "אהבה זה לא הכל", אשר נכתבה ע"י המחזאי, הבמאי והשחקן האוסטרלי, בארי קרייטון, ומועלה בימים אלו בתיאטרון בית ליסין, ישנו דיון בפער שבין תפיסתן של הנשים את מוסד הנישואין לבין תפיסתם של הגברים. מערכות יחסים בין בני זוג מתחילות בהתאהבות סוחפת, באהבה ובהתלהבות, אולם לא תמיד תמונה אידיאלית זו מובאת לידי ביטוי במציאות. לאחר שנים רבות של נישואין מרבית הזוגות מחויבים למערכת הזוגית אליה הם רגילים, ואינם מוצאים בה את התשוקה ואת האינטימיות שהושגו בעבר. כמובן, מעבר לשינויים הטבעיים שכל אחד מבני הזוג חווה, ניכר כי אורח החיים המודרני שינה לחלוטין את תפיסת הזוגיות, ובעולמנו אחוז הזוגות שנשארים נשואים עד שהמוות יפריד בין בני הזוג הולך ויורד.

המחזאות האוסטרלית אינה מפותחת כמו המחזאות הבריטית והאמריקאית, אולם ביובל השנים האחרונות ניכר כי המחזאות האוסטרלית תופסת את מקומה בעולם, והיא בעיקר מתמקדת בקומדיות. קרייטון כתב קומדיה נפלאה על אהבה ועל זוגיות, וניכר כי דווקא כתוצאה מהשימוש בהומור, מושגת גם תוצאה נוספת - הקהל מהרהר בתובנות שמעלה המחזאי. יצוין, כי קרייטון הצליח ליצוק לתוך המחזה תכנים אשר משפיעים על מערכת יחסים בין בני זוג בדגש על תקופתנו : יחסים בין הורים לילדיהם, הצורך להביא ילדים לעולם והמרדף אחר השעון הביולוגי המתקתק, טיפול פסיכולוגי ככלי לפתרון בעיות ועוד, וכל זאת נעשה תוך שימוש בדו שיח הכולל תחכומי לשון וציניות, אשר גם חושף את פגיעות רגשית. זאת ועוד, קרייטון גילם את הצלע הגברית ב"אהבה זה לא הכל" בהפקה הראשונה באוסטרליה. יחד עם זאת, קשה לומר שהמחזה שכתב קרייטון מביא אל הבמה נושא שלא טופל ע"י מחזאים אחרים בעבר, מה גם שמערכות יחסים עכורות בין בני זוג היו מאז ומתמיד נושא מרכזי בתיאטרון כולל במחזאות הקלאסית.

אנה ודניאל, אשר בחרו לסיים את חיי הנישואים שלהם, נפגשים במקרה בבר לראשונה מאז התגרשו חמש שנים קודם לכן. לאחר הגירושים דניאל בוחר בחיי הוללות, ואילו אנה נישאת מחדש לצ'ארלי. המפגש המקרי ביניהם מעורר את זכרונות העבר ואת אהבתם, והשאלה ביחס ליכולת של אנשים להשתנות עולה באופן בולט.

התרגום של שלמה מושקוביץ היה מצוין, והוא מצליח לשמור על מאפייניו הקומיים של המחזה, תוך מתן דגש על כך ששתי הדמויות מאוד דומיננטיות מבחינה מילולית, והדבר יוצר דיאלוגים קולחים ביניהן. רוני פינקוביץ' יצר הצגה משעשעת ומהנה בסגנון של קומדיית מצבים, אשר מתאפיינות בהומור ציני, מושחז, שנון ופיסי למדיי. יחד עם זאת, המעברים מהסגנון הקומי לסגנון הדרמטי ולהיפך אינם משיגים תמיד את המצופה, וזאת על אף הניסיון להעלות שאלות מהותיות. כמו כן, התפיסה לפיה ההצגה מושתתת על יכולותיהם הקומיות של השחקנים, הייתה נכונה, מפני שכאמור המחזה אינו מביא לדיון סוגיה שטרם טופלה בעבר.

ניב מנור עיצב תפאורה פשוטה אך פונקציונלית במיוחד, והשימוש בבמה מוגבהת, במיטה הנשלפת מהקיר ובאביזרים המוכנסים אל הבמה משני צדדיה, משיג את הנדרש. התלבושות שעיצב אורן דר התאימו היטב לכל אחת מהדמויות, ותיארו בהצלחה את אופיין. לכך מצטרפת תאורה טובה מאוד שעיצבה קרן גרנק, ומוסיקה שהותאמה במדויק לכל תמונה ותמונה ע"י שלום וינשטיין.

מיה דגן וליאור אשכנזי הפכו בשנים האחרונות לצמד השחקנים שתיאטרון בית ליסין מטפח כזוגיות בימתית בדומה ליונה אליאן-קשת ולששון גבאי, ועד כה הותירו מאחוריהם שתי מערכות יחסים על במת התיאטרון : אלן ואנט בהצגה "אלוהי הקטל" וכן אוסטרוב וסוניה בהצגה "הדוד וניה". דגן ואשכנזי הם שני שחקנים מצוינים וקומיים להפליא, וגם ב"אהבה זה לא הכל" הם מצליחים לפתח מערכת זוגית מעניינת, אשר מרתקת את הצופים בזכות דו השיח הקולח והמשעשע בין הדמויות. שניהם מתוזמנים היטב ותומכים זה בזה מבחינה בימתית, ואין ספק כי בהצגה זו הם מביאים אל הבמה זוגיות שונה מזו שכבר התנסו בה בהצגות קודמות.

דמותה של אנה התאפיינה ברצון העז שלה לחזור למערכת היחסים עם בן הזוג שאהבה באמת, ודגן ממצה במדויק את העובדה שאנה נוטה למצבי רוח והיא משדרת פגיעות רבה דרך החולשה שהיא מפגינה כלפי דניאל, אולם בכל זאת מדובר באישה חזקה, קרייריסטית ומושכת, אשר יודעת להשיג את מבוקשה. דמותו של דניאל התאפיינה בהיפוכונדריות ובחרדתיות, אותן הוא חושף בפני אנה בלבד בחדרי חדרים, אולם כלפי חוץ הוא מקרין ביטחון עצמי רב ומתרברב בהישגיו עם בנות המין השני הצעירות.

סיכום : הצגה מוצלחת ומשעשעת בזכות שני שחקנים מצוינים.