אירוע תיאטרוני ומוסיקלי מיוחד במינו מתרחש בימים אלו על במת תיאטרון חיפה, אשר בתקופה האחרונה מתאפיין בתנופת עשייה מתוך לבסס בעיר חיפה תיאטרון רפרטוארי בולט בתרבות הישראלי. המחזה "מי דואג לילד" שנכתב ע"י המחזאי הבריטי זוכה פרסי הטוני והאוסקר היוקרתיים, הינו מחזה לשחקנים ולתזמורת, כך שהוא שונה מאוד מהמחזות המוצגים בימים אלו בתיאטראות השונים בארץ, וניתן לומר כי הוא בחירה מעניינת במיוחד, אשר לא בהכרח תביא לנהירת הקהל אל התיאטרון, אולם היא בהחלט בעלת ערך אומנותי רב ואף נדיר במחוזותינו. ההצגה הועלתה לאחרונה, ותוצג 25 פעמים בסך הכל, וזאת עקב גודל ההפקה ואילוצי התזמורת סימפונט רעננה.

סטופארד נולד בצ'כוסלובקיה והשתקע מאוחר יותר בבריטניה, והוא ידוע בעיקר בזכות המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", אותו כתב בהסתמך על דמויות מתוך "המלט", מחזהו הנודע של ויליאם שייקספיר. מחזותיו מתאפיינים בשנינות רבה, בהגיגים פילוסופיים ובמשחקי מילים מתוחכמים, ובשנות השבעים חבר למלחין היהודי-גרמני אנדרה פרווין לטובת כתיבת המחזה "מי דואג לילד". פרווין עצמו התרכז רוב שנות חייו בהלחנת מוסיקה קלאסית, והמחזה "מי דואג לילד" עלה לראשונה בלונדון בשנת 1977, כשהוא עצמו מנצח על התזמורת הסימפונית של לונדון. השניים היו מעוניינים להעלות הצגה אשר תשתתף בה תזמורת סימפונית, אולם לא יהיה מדובר במחזמר או בהצגה מוסיקלית עם קטעי שירה. בעקבות מפגשים של סטופארד עם אידאולוגים שחיו בברית המועצות, ונאלצו לבלות שנים ארוכות בבתי חולים פסיכיאטריים, החליט סטופארד לעסוק במחזהו באסירים פוליטיים אשר נכפה עליהם אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי בשל דעותיהם, וזאת לצד אחרים שהיו חולים בנפשם. סטופארד סיפר בזמנו כי את ההשראה העיקרית למחזה שאב מולדימיר בוקובסקי, אסיר פוליטי שהיה ברשות השלטונות הסובייטיים, והועבר לרשות המערב בעקבות לחץ בינלאומי.

המחזה מתאר את סיפורם של שני שותפים לתא בבית חולים פסיכיאטרי ברוסיה הסובייטית, כאשר שמות השניים זהים - אלכסנדר איוואנוב. האחד, מוחזק שם משום שהוא מחזיק בדעה שאנשים שפויים מוכנסים למוסדות פסיכיאטריים, ואילו השני מוחזק שם בשל היותו חולה בנפשו, שכן הוא מאמין שיש לו תזמורת בה הוא מנגן במשולש. הרופא אשר מטפל בשניהם מנגן כתחביב בתזמורת אמיתית. השלטונות מעוניינים לשחרר את שניהם, אולם האחד אינו מוכן לחזור בו מדעותיו, והם משתמשים בילד שלו על מנת לסחוט אותו רגשית, ואילו השני מתקשה להאמין שאין לו תזמורת, משום שהוא שומע אותה באופן מתמיד.

ללא ספק, סטופארד כתב מחזה על נושא מטריד במיוחד, המאבק בין הפרט לבין החברה, ונושא זה העסיק למעשה סופרים ומחזאים רבים אשר חיו תחת השלטון הסובייטי, שהתאפיין בדיכוי חופש הביטוי וחירות הפרט באמתלה שזוהי טובת החברה כולה. המחזה מעלה שאלות ודילמות קיומיות, ערכיות ומוסריות, אשר נוגעות לאמת מול שקר, לטירוף מול שפיות ולחברה מול פרט. התזמורת היא חלק בלתי נפרד מהמחזה, ויש לה תפקיד מכריע בו, שכן היא מסמלת את החברה, ואילו הנגן הבודד מסמל את הפרט, ועולה השאלה מהו מקומו של הנגן הבודד ללא התזמורת, וכמובן האם התזמורת שלמה בלעדיו.

תרגום של מחזה כדוגמת זה הינו מלאכת מחשבת מסובכת למדיי, שכן כתיבתו של סטופארד משופעת בדימויים ובמשחקי לשון, ועל מנת לתרגמם לעברית ולהעביר היטב את הרעיונות העולים במחזה, יש צורך בעבודה מוקפדת ומדויקת לגבי תרגום של כל מילה ומילה. דורי פרנס, מטובי המתרגמים בישראל, אם לא הטוב ביותר, מצטיין בתרגום יצירות מורכבות, וכאן הוא עשה עבודה משובחת ודקדקנית, תוך שכל רעיון שעלה במחזה בשפת המקור מובא בעברית בצורה הטובה ביותר האפשרית, כך שנשמרים המוטיבים והסמלים במחזה בשלמותם. העובדה שפרנס הוא גם מוסיקאי סייעה לו רבות בתרגום היצירה, ודוגמה לכך היא שמו הלועזי של המחזה "Every Good Boy Deserves Favour", טומן בחובו מעבר למשמעות המילולית שהיא לב לבו של המחזה, גם משמעות מוסיקלית - הטרצות EGBDF (מי, סול, סי, רה, פה), המופיעות כתווים במפתח סול. בתרגום לעברית שם המחזה "מי דואג לילד" משקף את המשמעות המילולית היטב, וכן את הטרצות באופן דומה, וזוהי רק דוגמה בודדת.

משה נאור ביים הצגה מרתקת, יוצאת דופן ובעלת ערך אומנותי רב וחשוב, מה גם שמדובר באתגר בימתי מורכב למדיי אשר כמדומני לא יצא אל הפועל בישראל בעבר פרט להעלאתו של המחזה בתיאטרון הקאמרי לפני כשני עשורים. ייתכן שמתוכנו של המחזה משתמע שזהו מחזה תקופתי, אשר מתאר את חייהם של שני אסירים במתקני השלטונות הסובייטיים, אולם נדמה שגם שני עשורים אחרי פירוקה של ברית המועצות, המחזה רלוונטי מתמיד, ובנימה פסימית - ככל הנראה יוותר רלוונטי במשך שנים ארוכות. התזמורת סימפונט רעננה בת ארבעים הנגנים בניצוחו המופתי של יובל בן-עוזר היא חלק בלתי נפרד מההצגה הזו, ויש לה תפקיד מכריע, ונאור עשה בתזמורת שימוש מרשים ועוצמתי, שכן הנגנים אינם נגנים בלבד אלא גם שחקנים. העובדה שהתזמורת גלויה לעיני הקהל לאורך כל ההצגה ומוצבת במרכז הבמה כשהמנצח בראשותה, ממחישה באופן מרטיט ומרגש את מהותה של התזמורת במחזה - החברה אשר מונעת ע"י שליט יחיד, כאשר כל אחד מהנגנים יכול להפר את האיזון ההרמוני המושלם שבין נגני התזמורת, כשם שגם הפרט עשוי להשפיע על החברה כולה. נאור ממחיש גם בהצגה את הצורך המהותי בחירות הפרט, אך גם את הצורך בשלטון החוק, אשר מונע הפרה בוטה של החוקים ושל הסדר, ונראה כי תכני ההצגה רלוונטיים גם בדמוקרטיה ולא רק בדיקטטורה, והדמיון בין המציאות הסובייטית לבין המציאות הישראלית הנוכחית עשוי להיות מזעזע. יתר על כן, הילד, שהוא סמל התמימות וחוסר הישע, נאלץ לחיות הרחק מאביו, אשר מסרב להודות בטעותו ולבגוד בערכיו, גם אם הדבר יאפשר לו לגדל את הילד שלו. מאידך, עולה דילמה אחרת - האם בגידתו של האב בעקרונותיו היא הדוגמה שהוא רוצה לתת לבנו, ומהו המחיר של בחירה כזאת?

התפאורה שעיצבה לילי בן-נחשון אפשרה מעברים מיטביים של השחקנים בין נגני התזמורת, והדבר חיזק את סמליותה של התזמורת ואת מקומן של הדמויות ביחס אליה. אל התפאורה המרשימה הצטרפה תאורה מצוינת ופונקציונלית שעוצבה ע"י קרן גרנק, אשר מחזקת את רגעי הדרמה בהצגה כמו גם את הנגיעות הקומיות המהולות בעצב. כמו כן, עפרה קונפינו עיצבה תלבושות שהתאימו היטב לדמויות השונות, כאשר הייתה הפרדה מדויקת בין השחקנים לבין הרקדנים בהצגה. זאת ועוד, התנועה אשר עוצבה ע"י מרינה בלטוב מספקת חוויה מסעירה בפני עצמה, והרקדנים : יניב הדד, אנטון לפידוס, אדוה קידר, תום וקסלר, איילה פרנקל, שי שביט, רעות וינברגר ואילה ברסלר-נרדי, מבצעים אותה לעילא.

דורון תבורי בדמותו של האסיר הפוליטי ונורמן עיסא בדמותו של האסיר החולה בנפשו עושים שניהם עבודה מדויקת להפליא, ומגישים משחק רב ניואנסים, אמין ומשכנע במיוחד. זהו דואט לשני שחקנים מצוינים, אשר תומכים אחד בשני באופן ראוי לשבח, ומביאים לידי ביטוי את הדמיון ביניהם על אף השוני הרב. תבורי ממחיש את הקונפליקט בין רצונו להיות לצד בנו לבין הרצון להיות נאמן לעקרונותיו, ובמונולוג ארוך ותובעני במיוחד הוא מעלה תהיות לגבי השפעת האשפוז על שפיותו. עיסא הוא לכאורה חולה בנפשו, אולם לעתים נדמה כי הוא הדמות השפויה ביותר במחזה, מה גם שהקשר בינו לבין התזמורת הדוק, והוא מוביל את המחזה.

מיכאל כורש בתפקיד הרופא עשה עבודה טובה מאוד, והצליח להבליט במשחקו את האכפתיות שהוא מגלה כלפי מטופליו, כאשר הגבול בינה לבין מניעיו האישיים לעתים קרובות מיטשטש למדיי. שיר אידלסון בתפקיד סשה, הילד, עשתה עבודה מצוינת ומשחקה היה מרגש, ולמעשה מי שלא זיהה את אידלסון לא היה יכול לשער שמדובר בשחקנית בוגרת ומנוסה. כמו כן, משתתפים בהצגה ירדן בר-כוכבא בתפקיד מורתו הקשוחה של הילד, וכן אילן תורן בתפקיד הקולונל הפגין משחק טוב בכניסה בודדת וקצרה יחסית.

סיכום : חוויה תיאטרונית ומוסיקלית מיוחדת במינה. אל תחמיצו!