מאז שנפטר חנוך לוין, מי שנחשב לאחד מגדולי המחזאים הישראליים, נמצאים בעיזבונו עוד ועוד מחזות, אשר טרם הועלו בתיאטרון. המחזה "מוריס שימל" אשר מועלה בימים אלו בתיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה, וזאת בפעם הראשונה בתיאטרון הרפרטוארי, לאחר שהועלה בבית הספר למשחק ניסן נתיב בירושלים בשנת 2008. ללוין מאז ומתמיד התייחסו באמביוולנטיות - מחד, קשה להתעלם מהכישרון ומהסגנון המיוחד רק לו, ומאידך הצופים התקשו לקבל את מחזותיו שרובם ככולם מציגים תמונה עגומה ופסימית של האדם ושל כלל החברה.

המחזה מעמיד במרכזו את מוריס שימל, אשר בגיל ארבעים עדיין מתגורר יחד עם אימו, תולבריינה, בתל אביב של שנות השבעים, וחי חיים של החמצה. הוא מקווה שיום אחד יתחתן עם בלגית מאנטוורפן, אולם עד אז הוא מוקף בחברתו חולדונקה ובחבריו : עמוס פופ, גורדון בלו ואלכסנדר דוך. כל אחד מהם, כמובן, גם היה יכול להיות אחר ולחיות חיים טובים יותר.

בדומה למחזות אחרים שלו, וביניהם המחזה "איחש פישר" המוצג בימים אלו בתיאטרון הקאמרי, גם במחזה "מוריס שימל" לוין התמקד באפסותו ובקטנותו של האדם, אשר חי בתחושה מתמדת של החמצה ובחלומות על מי שהיה יכול להיות ואינו. דווקא דרך הקומדיה מתעמת המחזאי באמצעות דמותו של מוריס שימל עם רגשות הדיכוי הנוראיים, עם חוסר היכולת של הדמות להגשים אפילו מטרה בסיסית - השגת אישה ועם סביבתו הקרובה המלווה אותו מגיל צעיר שהיא למעשה בדיוק כמותו. יחד עם זאת, בסופו של המחזה, אשר מתובל במלנכוליות הלוינית האופיינית, ישנה תחושה של סוף טוב, גם אם בחלקו. נראה כי בין איחש פישר לבין מוריס שימל יש הרבה מן המשותף : החלק משמות הדמויות שמחד תלושים מהמציאות ומאידך רומזים על אופיה של הדמות, דרך השימוש בדימויים המתקשרים עם הפרשות הגוף, וכלה במסע פיסי ונפשי שאליו יוצאת הדמות המרכזית שמסתיים בנקודת ההתחלה.

יעל רונן ביימה הצגה ששורה עליה הרוח הלוינית, שכן הדמויות אמביוולנטיות במיוחד, ונעות בפער שבין הרצון לרחם עליהן לבין הסלידה מהן, והיא הטיבה להעצים זאת. ניתן לזהות בבירור בדמויות השונות טיפוסים מיוחדים באוכלוסיה, וכל צופה יכול למצוא השקה בין אופיין של הדמויות בהצגה לבין אופיין של הדמויות בחייו ואופיו שלו. רונן ביימה הצגה שמסתמכת על יכולותיהם של השחקנים, ולמעשה כמעט שאין בה תפאורה ואביזרי במה אחרים, מה גם שהמחזה שמתרחש בתל אביב של שנות השבעים בקלות רבה יכול להימצא רלוונטי לימינו, ולמעשה הוא נקי מהשפעות תקופתיות, פרט לעובדה שתמונת הסיום מתרחשת עשרים שנה מאוחר יותר. יתרה מזאת, המחזה עצמו כבר מעניק חומר רב למחשבה, אולם ההצגה בביצוע נוטף הגרוטסקיות והאירוניה לצד פרצי ההומור המהולים בעצב מסוים עקב העיסוק במוות, מצליחה לעורר בכל צופה הזדהות רבה, גם אם ייצא מהאולם ויטען שלא אהב את ההצגה.

לילי בן-נחשון עיצבה תפאורה מעניינת ומיוחדת של חתונות בתים התלויים על עמודים, שחלקם מנוידים במהלך ההצגה וחלקם נשארים במקומם, ואליהם הצטרפה התאורה המדויקת שעיצבה קרן גרנק, שהעניקה לכל חלון צבע משלו. זאת ועוד, הפרולוג למחזה של מוריס שימל עצמו עוצב באופן מיטבי ע"י השימוש במסך התיאטרון הקטן ולמעשה מציג פתיחה להצגה על חייו. לכך הצטרפו התלבושות הנפלאות של ילנה קלריך שהותאמו לדמויות באופן מדויק, ומעצימות את אופיין הקריקטוריסטי, וכמו כן המוסיקה המצוינת של רן בגנו שהתאימה באווירתה למסע הנפשי שעובר מוריס שימל ובוצעה היטב ע"י אדם מדר (כינור ומנדולינה) ועידן סוכובולסקי (קלידים ואקורדיון).

אבי קושניר כמוריס שימל עשה עבודה טובה, והיות שקושניר הוא בראש ובראשונה קומיקאי, נראה כי ישנם שחקנים אשר היו מתאימים יותר לדמותו של מוריס שימל. אין ספק, כי זהו תפקיד מאתגר, והוא מצליח לעמוד ברובו בכבוד, ולהציג דמות מתייסרת, מתוסכלת, אשר נתונה לדיכוי תמידי מצד כל סביבתו, מה גם שחלומו היחיד והפשוט כביכול אינו מצליח להתגשם. ועם זאת, נדמה כי היה מקום להעצמת מאפייניה של הדמות, ובכך להפוך אותה למעוררת הזדהות אף יותר.

ליא קניג כתולבריינה, אימו של מוריס שימל, הייתה מצוינת, והיא נושאת על כתפיה את רוב ההצגה כשהיא מעצבת דמות מרתקת שמחד קל לשנוא אותה, ומאידך קשה לא לאהוב אותה. היא מטיבה לגלם את האם השתלטנית, אשר אינה מפסיקה לרדות בבנה, לדכאו ולהשפילו, ובמקביל לפאר את שמה על אף שהיא, כמו מוריס, שום כלום. קניג הביאה היטב לידי ביטוי את שני הקצוות באופייה של תולבריינה, בכך שמחד הציגה את הרוע שממלא אותה, ומצד שני היא ממחישה את מעט הטוב שיש בה, והדבר בא בדרך המיוחדת שלה בהפיכת הטקסט והדמות במחזה לדמות אמיתית ואף מציאותית.

מיקי פלג בתפקיד חולדונקה הייתה נהדרת, והפגינה משחק מאופק ונוגע ללב במיוחד, תוך שהיא מביאה לידי ביטוי את האהבה ואת הכבוד שהיא רוכשת למוריס, וזאת על אף שאינו מחזיר לה אהבה, אלא רואה בה דבר מובן מאליו. פלג ממחישה באמצעות הבעות פניה הנוגות ובאמצעות שפת הגוף המדויקת את שבריריותה של חולדונקה ואת העובדה שהיא קיימת ומושגת, ועם זאת מוריס אינו רוצה בה.

דבורה קידר גילמה את דמותה של טלגרפציה, אימה של חולדונקה, וכן את דמותה של הזונה ברבובה. בדמותה של טלגרפציה היא סייעה להמחיש את אופייה האגוצנטרי והמתנשא של תולבריינה, והמחישה את חוסר האונים שהיא מרגישה בנוכחותה של האחרונה, ואילו בתפקיד הזונה ברבובה היא סייעה בהעברת המסר לפיו שום דבר אינו משתנה, אלא גם אחרי שנים ארוכות אותה זונה עומדת באותה הפינה. כמו כן, יצוין יוסי סגל שגילם את דמותו של גומפרץ, אביו של מוריס, וכן את דמותו של פומפה, אביה של חולדונקה, אשר שניהם נפטרים כביכול בטרם עת, אם כי הגיעו לגיל זקנה. לא גומפרץ ולא פומפה הוערכו בחייהם ע"י הנשים שלהם, אלא רק במותם, וזאת עקב תחושת הבדידות שמילאה אותן.

את חבריו של מוריס שימל גילמו היטב תומר שרון (אלכסנדר דוך), גורדון בלו (עמי סמולרצ'יק) ואורי הוכמן (עמוס פופ). כל אחד מהם מחזיק היטב את המונולוג שבו הוא מתאר את סיפור חייו, והופך את הדמות למעוררת רחמים במיוחד, ומחדד באופן ראוי לציון את תחושת ההחמצה שעוטפת את המחזה.

עוד משתתפים בהצגה אנה דוברוביצקי בתפקיד שיבולת נרד, אהובתו הבלתי מושגת של מוריס שימל, וכן רוברטו פולק בתפקיד היינה מריינה ביטרפלד.

סיכום : הצגה המשקפת תמונה עגומה של המציאות ומותירה חומר רב למחשבה בזכות המחזה המצוין. מומלץ בחום!