בשנה האחרונה ניכר כי מחזותיו הקלאסיים של מולייר זוכים לתחייה מחודשת בתיאטרון הישראלי. כבר מספר שנים לא הועלו בתיאטראות הרפרטואריים ממחזותיו של מי שנחשב לאחד מגדולי כותבי הקומדיות, וניכר כי אלו פינו את מקומם להצגות בידור ולקומדיות הישראליות, אולם כיום מרבית התיאטראות הרפרטואריים מציגים מחזה אחד של מולייר : "החולה המדומה" מוצג בתיאטרון באר שבע, "תעלולי סקפן" מוצג בתיאטרון החאן, "טרטיף" מוצג בתיאטרון גשר, ודובר זה מכבר על העלאת מחזות נוספים שלו, ובימים אלו עולה בתיאטרון הבימה ההצגה "מסייה דה פורסוניאק", ע"פ מחזה שאינו נמנה על מחזותיו המוכרים, בביצוע קבוצת הצעירים של הבימה.

מולייר כתב על האדם ועל החברה, כך שהשפעתו על התיאטרון בצרפת במאה ה- 17 הייתה רבה, ועל אף שהוא הושפע רבות מהקומדיה דלארטה ועם זאת פיתח סגנון מיוחד משלו. כמו כן, הוא שם לו למטרה לחשוף את תחלואי החברה באמצעות מחזותיו, ונהג למתוח ביקורת נוקבת בנושאים שונים ובמיוחד בכל הנוגע לדת. הכתיבה המבריקה של מולייר לא התאימה רק לאותם ימים, אלא מדובר במחזות שגם כאשר חלפו מאות שנים מאז הועלו לראשונה הם עדיין רלוונטיים ועומדים במבחן הזמן. יתר על כן, מחזות אלו מאפשרים לבמאים חופש פעולה רב ופוטנציאל למיצוי מיטבי של היצירתיות שלהם. יתר על כן, נראה שעיסוק בטקסטים של מולייר מאז ומתמיד היה אהוב על שחקנים, וזאת בשל העובדה שלמרות הדמויות המשורטטות היטב, עדיין נותר מקום רב לפרשנות אישית כאשר מגלמים אותן.

עלילת המחזה שמה במרכזה את סוג האוהבים ג'ולי והראסט, אשר מעוניינים להינשא ולממש את אהבתם, אולם אביה של ג'ולי, אורון, מייעד אותה לאדם עשיר מלימוז' העונה לשם מסייה דה פורסוניאק. ג'ולי והראסט אינם מוכנים לעמוד מנגד, ולכן הם נעזרים בסברגיני התחמן על מנת להיפטר מפורסוניאק ולקבל את הסכמתו של אביה שיינשאו זה לזה. סיפורו העלילה אמנם נסוב סביב זוג האוהבים שכל תקוותם היא להתאחד ולהשיב את הצדק על כנו, אולם מולייר בחר למתוח ביקורת על יחסה של החברה לזרים, על קיומם של נוכלים אשר יכולים להביא גם אדם חף מפשע עד לחבל התלייה, על מוסד הרפואה המתנהל בצורה קלוקלת, וכן על האבות שרואים בשידוך עסק כלכלי ואינם מתחשבים ברצון בנותיהן.

שי פיטובסקי יצר הצגה מרתקת ומלאת מעוף, אשר מעצבת עולם שלם של דימויים עשירים ושל דמויות מהודקות, וכל זאת תוך שימוש באמצעים המינימליים ביותר ותוך הסתמכות על כישרונם של השחקנים. יצוין, כי להצגות רבות המועלות כיום בתיאטרון אין קו מנחה או קונספט בימוי של ממש, אולם פיטובסקי בחר להציג את הסיפור באמצעות שחקנים המולבשים ומאופרים כבובות, ואלו נשלטות ע"י המספרת והופכות בן רגע למלאות חיים ועומדות בפני עצמן, אם כי המספרת יכולה גם לעצור אותן במידת הצורך בזמן שהיא מתבוננת מהצד במתרחש. יתרה מזאת, השימוש בארגז הפלאים המודולרי, אליו מוכנסים חפצים ושחקנים בקצב מסחרר, מוסיף קסם רב להצגה, ובכך העצים הבמאי את התכסיסים בהם נוקטות הדמויות על מנת להיפטר ממסייה דה פורסוניאק. מתוך הביקורת המשתקפת מהמחזה, ניכר כי הבחירה של פיטובסקי להעלות את ההצגה תוך שימוש בקו מנחה זה מעיד על תחכום רב, על סגנון אישי ועל פרשנות אישית כבמאי, וכל זאת במקביל לתהליך קבוצתי ושיתופי שאותו הוא מנהיג.

המחזה בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן מחד נאמן לשפה המיוחדת של מולייר, ועם זאת עומד במבחן הזמן, וזאת כמובן חלק בלתי נפרד מעבודת הבמאי והשחקנים. נאוה שטר עיצבה תפאורה אשר מספקת את צרכיה של ההצגה ביעילות מופתית, והשלימה אותה התאורה המצוינת והמדויקת שעיצב זיו וולושין. בנוסף, כנרת טופז עיצבה תלבושות מצוינות, אשר חלקן מהווה ביגוד בסיסי, וביגוד נוסף מולבש עליהן בהתאם לשינויים בדמויות שמגלמים השחקנים. מצטרפות לכל אלו המוסיקה של הילית רוזנטל ועיצוב התנועה של שרון גל, שיש להן ערך מוסף משמעותי למחזה, והשחקנים עושים בהם שימוש מיטבי.

בפתח הדברים על השחקנים חשוב להדגיש כי כלל השחקנים עושים עבודה מצוינת, ותומכים זה בזה באופן מיטבי. זוהי אינה הצגה שבה אחד מהם מקבל את מרבית הבמה, ועל אף שההצגה נקראת "מסייה דה פורסוניאק", הדמויות האחרות במחזה אינן נופלות בחשיבותן.

נעמה ארמון בתפקיד נריל המספרת מביאה לידי ביטוי נוכחות בימתית מרשימה, וכמספרת היא הטיבה לשלוט בתנועת הדמויות ובמוצא פיהן. היא מוליכה את הקהל בטון דיבור רגוע ועם זאת דרמטי, ומסייעת רבות ליצירת המתח בהצגה. כמו כן, בתפקיד הרופא היא הייתה נהדרת, והפגינה את היותו של הרופא אחוז טירוף ואובססיבי אחר הרצון לרפא את מסייה דה פורסוניאק ממחלתו.

לאה גלפנשטיין בתפקיד ג'ולי ובתפקיד הרופא הקולגה הייתה נפלאה, ושפת הגוף שלה מותאמת במדויק אל הדמויות השונות שהיא גילמה, תוך שהיא מביעה כמיהה בעינייה. התמונה שבה היא נפגשת עם מסייה דה פרסוניאק הייתה משעשעת ועשויה בדיוק מירבי, למרות שבקלות היה ניתן לחטוא ולהפוך אותה לתמונה בידורית. לצדה, יובל שלומוביץ בתפקיד הראסט ובתפקיד אישתו לכאורה של מסייה דה פרסוניאק הביא לידי ביטוי את אהבתו לג'ולי ובמקביל הוכיח שהוא מסוגל להתחבב על אביה בתחמנות רבה, וכן ביצע את תפקידה של האישה באופן שסחט צחוק רב מהקהל, תוך שמירה על עידון ועל משחק מוקפד.

הראל מוראד בתפקיד סברגיני הנוכל הממולח היה מעולה, והוא הביא לידי ביטוי כישרון משחק מרשים ופנים רבי הבעה, תוך שהוא משתמש בחיתוך דיבור ובמבטאים שונים, אשר מתאימים באופן מדויק לנוכל ערמומי כמותו. שחר רז בתפקיד פקיד הקבלה במשרדו של הרופא ובתפקיד אורון, אביה של ג'ולי, עשה עבודה מדויקת במינון ומפגין משחק איכותי, תוך שהוא מגלם שתי דמויות השונות זו מזו בגיל ובאופי, והוא נכנס לנעליה של כל אחת מהן באופן מיטבי.

ג'רמי אלפסי בתפקיד מסייה דה פרסוניאק היה מעולה, והוא הביע בעיניו את היותו זר בעיר אליו הגיע. מעבר לבגדים השונים שלבש, ניכר כי הוא כלומניק, ועם זאת נמנה על מעמד האצילים. כאשר שלטון החוק והרופאים רודפים אותו הוא בכל פעם פונה לסברגיני בחוסר אונים ובמבט נוטף תסכול, ואינו מבין שדרכו תגיע גם המכה הבאה.

סיכום : פנינה תיאטרלית אמיתית בביצוע רענן וכובש למחזה הקלאסי. אל תחמיצו!