מזמור פד בספר תהילים מספר בכיסופי המשורר לאיחוד מיסטי עם האל ובשבח העליה לרגל למקדש בירושלים אשר מקרבת אותו להגשמת מאוויו:

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. (תהילים פד:ג)

נכספה נפשי: נכסף, להיכסף, מצבע הכסף, הלבין, החוויר, חולשה וחולי. אותו רגש, דהיינו כיסופים, ערגה וכמיהה, מובע בפועל לשחר:

אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ; צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.  (תהילים סג:ב)

אשחרך: שיחר, לשחר, מהצבע השחור, שגם בו גלום איום לשלמות הגוף והנפש. נזכור את תלונתו המרה של איוב אשר עורו משחיר, מתבקע, נקלף ונושר, אשר עצמותיו יוקדות בחום:

עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב. (איוב ל:ל)

גופו הדווה ונפשו המיוסרת של הנמק בחוליו מחווירים או משחירים, לחילופין, אך כנות רגשותיו ותשוקתו העזה אל הקודש תוביל אותו מכליה לתחיה, מאבדון לגאולה. זהו המסר המרומז ואף מודגש במילים עצמן. ריבויה הזוגי של המילה שַׁחַר – שַׁחֲרַיִם, המופיע כשם אחד מבני בנימין (דברי הימים א, ח:ח), כדוגמת ריבוין הזוגי של צֹהַר - צָהֳרַיִם (בראשית מג:טז) ושל עֶרֶב - עַרְבָּיִם (שמות יב:ו), מחזיר אותנו אחורה, לאותו רגע כפול, בראשית היצירה, שבו בקע אור הבריאה משחור התוהו. המשחרים לאל חי, ההולכים בדרכיו, העושים מצוותיו, הנותנים מאכל לרעב והמתירים עבדים מכבלי רשע (ישעיהו נח:ו-יא), כמוהו, יזכו לחיות, בגופם ובנפשם, אותו מעבר דרמטי שבו קרע האור את האפלה ושבו חרץ פלג אלוהים את אדמת הציה הצחיחה כדי להופכה לגן עדן:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ (...). (...) וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. (ישעיהו נח:ח,י)

(...) וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה  וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (שם שם:יא)

אותה כפילות רבת משמעות, המשודרת בריבויה הזוגי של שַׁחֲרַיִם,  נמצאת גם בשורש כ.ס.ף, שממנו נכסף – כ-סף, כמו סף. הנכסף לאל חי עומד על הסף, פתח בית המקדש, חצרותיו, דלתותיו, ומהו פתח זה אם לא פס  כפול (סף-פס), חוץ ופנים, יציאה מטומאת התוהו וכניסה לטוהר הקדושה. הזמן הכפול המובע במילה שַׁחֲרַיִם  מקביל למרחב הכפול הנמצא במילה סַף. וזו אין פירושה במקרא רק מפתן, כמו בימינו, כי אם גם ספל (סף+ל), כוס, אגן נוזלים:

הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלַ ִם סַף [ספל, כוס] רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב. (זכריה יב:ב)

ירושלים נמשלת בפסוק זה לספל מלא רעל אשר כל מי שישתה ממנו, העמים הצרים עליה, העומדים בשעריה, הצובאים על פתחה, על סיפה, כדי לכבשה – ייפגע. הרגלים הפוסעות על הסף (פסע, סף) מקבילות לשפתים הגומעות משולי (סף) הספל. האויבים המאיימים על העיר מקרבים את שפתותיהם אל סף הספל (שפה, סף, ספל). רוע הרעל מתמזג ברוע שותיו ומכריעם, כי מי הם אויבים אלה אם לא בעלי בריתו של הנחש, השטן, מאמיניו, סוגדיו, בניו, שארסו המפעפע בהם יתמזג ברעל הספל ויחיש עליהם את סופם (סף, נספה, סוף). אלה שינקו מראש פתן, תהרגם לשון אפעה (איוב כ:טז). סוסים ורוכביהם יוכו בשיגעון, יישרפו חיים (זכריה יב:ד-ו).

בניגוד לבניו של שטן, יונקי ארסו הרותח של הפתן הזוחל, סמל התוהו, מוצגים כמהי האלוהים כאיל חינני, סמל הבריאה, העורג למים זכים:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים! צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי. מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים? (תהילים מב:ב-ג)

הגולה היושב בנכר, הדר באהלי רשע (תהילים פד:יא), הרואה בעיני רוחו את העליה לרגל לירושלים (תהילים מב:ה), מתאר את אותו חסר ממנו סובל דוד הנרדף אשר נאלץ להימלט מאויבו לישימון צחיח שבו תוקפים עליו געגועיו אל המקום בו נמצא ארון הקודש:

מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבָּר יְהוּדָה. אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ; צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ. (תהילים סג:ב-ג)

כָּמַהּ, פירושו, לפי מילונו לעברית מקראית של וילהלם גזניוס, הוא החוויר, כמו נכסף, וגם השחיר, כמו שיחר, פירוש המעיד על עוצמת הערגה. כָּמַהּ, קיצור של כְּמוֹ הוּא, כָּמוֹהוּ, מבטא אכן את משאת נפשו של המשתוקק לאל חי להתאחד עם מושא תשוקתו. ביטוי להזדהות דומה בין אדם ואלוהיו נמצא במזמור מב שבו ישועות פניו (של אלוהים) אליהן מייחל הגולה הופכות, בסוף המזמור, לישועות פניי (של המשורר):

הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם, יוֹמָם וָלָיְלָה, בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ, אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים [אזכור בהתרגשות רבה איך צעדתי, בין המון עולי הרגל, בתהלוכה החגיגית, איך פסעתי בנחת עד בית אלוהים], בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה, הָמוֹן חוֹגֵג. מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי, וַתֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ  יְשׁוּעוֹת פָּנָיו. (...). בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי, חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי [חרפות צוררי הן כחרב המפלחת את עצמותיי], בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי. (תהילים מב: ד-ו, יא-יב)

הוחילי לאלוהים. הוחיל, דהיינו, המתין וקיווה, חיכה וציפה. הכמה, הנכסף, הצמא, החולה, החיוור, הסובל, המעולף, יושב בחלון, עוד פתח, מקום  גבולי, כמו סף, המאחד חוץ ופנים, ומוחיל לסוף השואה ולתחילת הישועה. כך מייחל נוח בחלון התיבה, המכונה קודם צוהר (בראשית ו:טז), לשוך חמת המים ולהתחדשות הבריאה:

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (...). וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ (...). וַיָּחֶל [חיכה בתקווה] עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (...). וַיִּיָּחֶל [פועל נרדף ל-וַיָּחֶל] עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה (...). (בראשית ח: ו-יב).

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. (בראשית ו:ח). ביטוי דומה יחזור בפיו של ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה': מָצָא חֵן [בְּעֵינַי] בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, [אֵלֵךְ] הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל [לכן אלך להביאו אל המנוחה והנחלה בארץ ישראל]. (ירמיהו לא:א)

השימוש בביטוי מָצָא חֵן מעיד על ההקבלה שעורך ירמיהו בין נוח, ניצול המבול, לבין ישראל, ניצולי מצרים ושרידי המדבר. מכל האנושות החוטאת שנמחתה במבול, שרדו רק נוח ומשפחתו. מהעם שיצא מקרבי התנין המצרי, שרדה רק קבוצת נבחרים שעמדה במבחן תלאות המדבר. ארבעים שנות נדודיהם של ישראל במדבר מקבילות לארבעים ימות היטלטלותו של נוח במי המבול. מים ומדבר מגלמים כאחד אותו מרחב עוין, אותו תוהו מנוגד לבריאה, למקום ישוב מתאים ונוח למגורי אדם. כשם שנוח מצא מנוח ביקום שנברא שוב כאשר נחלץ מכלאו הצף, כך זכו בני ישראל למצוא מרגוע בארץ המובטחת לאחר שהובלו אליה בהנחית אלוהים. אך פסוקו של ירמיהו אינו מוגבל לשני אירועי הצלה מקבילים בעבר כי אם מתפשט על פני מרחב וזמן, על פני כל המרחבים וכל הזמנים, וחובק את כל העתיד כולו, הקרוב והרחוק. כשם שיצאו בני ישראל מגולת מצרים, כך ייצאו גם מגולת בבל וממדבר כל הגלויות כולן. הגלות היא מדבר שומם (ישעיהו מ:ג; ירמיהו נ:יב; יחזקאל כ:לב-לח), הגלות היא ים סוער ומטלטל (ישעיהו נא:ט-יא; זכריה י:י-יב; תהילים מב, סט, פח, קטז). בני ישראל יחזרו מכל המדבריות, מכל האיים, מכל הימים, מכל החופים, ורגלם תפסע בשערי ציון, ירושלים ובית המקדש.

ולא זו בלבד. הברית שכרת אלוהים עם ישראל תורחב לברית שתיכרת עם כל האנושות כולה, כמו בימיו של נוח. הברית שצומצמה, מאדם ונוח לאברהם וישראל, תשוב ותתרחב. סף בית המקדש יאציל מקדושתו לא רק על שערי ירושלים ועל גבולות ציון כי אם גם על פתחי היקום כולו. כך אומרים לנו הנביאים בחזונם האוניברסלי על הכרת העמים בתורת אלוהים. לא כדי לצור עליה ולכבשה יצבאו כל העמים על ירושלים, כי אם כדי להתענג בזיוה ולרוות ממעינותיה.

בדברו על אוניות התרשיש שתפלגנה בהמוניהן אל ציון, אוניות חזקות ומוצקות שנבנו על ידי מלכי צור (יחזקאל כז:כה), רומז הנביא ישעיהו לתקופת שיתוף הפעולה בין חירם לשלמה שבה שלח מלך צור לעמיתו חומרים לבנית בית המקדש, ברושים, ארזים וזהב, וכן אומנים מומחים (מלכים א, ה:טו-לב, ז:יג-כו; דברי הימים ב, ב). הברית בין חירם ושלמה עתידה, לפי חזונו של ישעיהו, להתרחב לברית בין ישראל לבין כל עמי העולם. הנביא נושא עיניו אל הים ושואל לזהותן של הדמויות המסתוריות, המתקדמות במהירות, במרוצה, בחבורה אחידה, כמו קבוצת עננים המהלכים על כנפי הרוח או כמו להקת יונים העפות לביתן. התשובה לא מאחרת לבוא: מדובר, לא פחות ולא יותר, בצי אוניות תרשיש אדיר המפליג מאיים מרוחקים בקצווי תבל, אשר לא שמעו עד עתה את שמעו של אלוהים (ישעיהו סו:יט), לעבר ציון, מרכזה. על סיפון האוניות המפוארות, שמפרשיהן הלבנים נדמים כעננים שטים וכיונים מכות כנפים, מביאים בעליהן, מלכי תרשיש ושריה, את בני ישראל לביתם. וגם כסף וזהב מביאים בעלי האוניות, סוחרי תרשיש העשירים, לבניין המקדש, רמז לכלי הכסף והזהב ששאלו בני ישראל ביציאת מצרים (שמות ג:כא-כב) אלא שכאן ניתנים האוצרות בלב שלם ובאמונה שלמה, בבחינת גרסה מתוקנת לסיפור המכונן והידוע:

מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם [פתחי שובכיהן]? כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה, לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם, לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל  כִּי פֵאֲרָךְ. (ישעיהו ס:ח-ט)

הברית עם צור חוזרת על הברית עם נוח. דימוי היונים השבות אל אֲרֻבֹּתֵיהֶם, אל פתחי ביתן, מהדהד את סיפור סיום המבול שבו נסכרו מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם (בראשית ח:ב), פתחיהם.

היונים עצמן כמו משכפלות לאלפים ולרבבות את היונה אשר שלח נוח מחלונו כדי לראות הקלו המים. כמו שהוביל אלוהים את נוח מתופת התוהו אל פתח הגאולה, בתיבה אחת, כך ינחה את ישראל, בצי אוניות הגוים, ממצוקת הגלות אל סף בריאה חדשה.

הרחבות והעמקות בספרי שיצא זה עתה מן המכבש:

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013