השורש א.ב.ל, המציין בימינו צער עמוק, ביחוד על מוות ואובדן, מופיע במקרא, מספר פעמים, במשמעות של חוסר מים, התייבשות וקמילה:

אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלָלָה נָבְלָה תֵּבֵל. (ישעיהו כד:ד)

חבלים מבורכים והדורים, מיוערים וירוקים, פיסות גני עדן, יהפכו למדבר צחיח, אחד מסמלי התוהו ובוהו:

אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ, הֶחְפִּיר [הוביש] לְבָנוֹן קָמַל, הָיָה הַשָּׁרוֹן כַּעֲרָבָה, וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל [הבשן והכרמל התנערו, הזדעזעו, הפילו עליהם ופירותיהם, התרוקנו מצמחייתם].  (ישעיהו לג:ט)

חזון הפורענות של הנביא עמוס בתחילת ספרו מהפך את סיפור הבריאה בבראשית תוך ששאגת אריה משחית וטורף מחליפה את מילות האל המיטיב והבורא:

ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלַ ִם יִתֵּן קוֹלוֹ, וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל. (עמוס א:ב)

והינה, פועל זה, אָבַל - נבל, כמל ונפל, מצויד במשמעות נוספת, הופכית -  רטוב מטל של דשא ירוק, ובהרחבת משמעות, כר הדשא הרענן הוא עצמו. מובן זה נשמר בערבית (כפי שאומר במילונו וילהלם גזניוס בערך אָבֵל), ובעברית השאיר הוא את רישומו בשמות התאומים אוּבָל  (נהר, דניאל ח:ב) ו-יוּבָל (נחל, ירמיהו יז:ח). מהשורש, י.ב.ל, נגזרות גם יְבוּל - מתנתה של אדמה דשנה ו-תֵּבֵל - ארץ מיושבת, נטועה ובנויה.

אָבֵל במובן של מישור דשא פורה, אדמה טובה על פלגי מים משמשת גם כרכיב הראשון בשמות מקומות כגון:

-אָבֵל בֵּית מַעֲכָה (מלכים א, טו:כ; מלכים ב, טו:כט), הנקרא גם אָבֵל מָיִם (דברי הימים ב, טז:ד)

-אָבֵל הַשִּׁטִּים (במדבר לג:מט)

-אָבֵל כְּרָמִים (שופטים יא:לג)

-אָבֵל מְחוֹלָה (שופטים ז:כב; מלכים א, ד:יב, יט:טז),

שמות המספרים כולם את סיפור מעיכת האריה המשחית, שגופו נכרת, נכתש ונכתת, שוסע כשסע הגדי, ככפיר שהוכנע בידי שמשון כאשר ירד לכרמי תמנתה (שופטים יד:ה-ט, ראו המאמר: מה מתוק מדבש ומה עז כארי). מנבלת האריה (התוהו המומת) בקע מעיין דבש (הבריאה הנולדת) שהלך, התגבר ושפע, מעז אל מתוק, אל מתק הבריאה ותנובתה (שופטים ט:יא). מעזות, זעם וזוועה למתק, תום ועדנה, שדות פוריים ומחולות בכרמים. אך שמות אלה כולם, אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, אָבֵל מָיִם, אָבֵל הַשִּׁטִּים, אָבֵל כְּרָמִים, אָבֵל מְחוֹלָה, החוגגים את ניצחון השמחה על האבל, הפוריות על היובש, מכילים, בעת ובעונה אחת, אזהרה ואיום ליושבי תבל לבל ייקרא שוב כפיר האריות למלאכת החרבתה, לבל יכלה עסיסה, ייבשו גפניה, יאבלו נאות רועיה, ייכרתו עציה, יושבתו מחולותיה, לבל תושם למדבר חרב.

 לעיון נוסף:

-לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

-אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

במהדורה אלקטרונית באתר מנדלי ובאתר עברית