בפרקים האחרונים היתה במשימות "עליית מדרגה", שהתבטאה באלמנט הלוחמה הפסיכולוגית, שהתווסף לתחרויות. זה החל בפרק 27, על ידי המנחה, בתחרות העמידה על העמודים, ונקלט יפה מאד אצל מרינה ודן.

מרינה המשיכה בכך בפרק 28, במשימת שיווי המשקל על העמודים במים, וכך, בעצם ניצחה, ודן השיב לה מלחמה במשימת הצלילה של פרק 30, כשבלבל אותה עם תכניותיו באמצע התחרות.

בפרק 30 דן ונעמה מבהירים למרינה שהקשר בין שניהם חזק יותר מכל קשר אחר. למעשה, היא לא בוכה מפני שדן ונעמה עושים חיים על הקטמרן. היא בוכה כי היא יודעת שהיא הגלגל החמישי, הזנוח, והיא פגועה ומפוחדת. מאחר ואין כנות ושקיפות בתוך השלישיה, והם כולם לא אמינים באישיותם, ישנו חוסר ודאות תמידי לגבי מה שיכולים השניים הללו לעשות לפתע למרינה.

מאפיין נוסף של כל הארבעה הוא חוסר הבושה שלהם. הבכיינות של דן, בפרקים קודמים, שירחמו עליו, כי "הבנות רוצות לתקוע לו סכין בגב", כי "נעמה מתכננת להדיח אותו" וכיו"ב. היכולת שלו לגשת אל אנשים, להתחנן בפניהם בלי בושה, ומיד אחר כך, אחרי שריחמו עליו, לתקוע להם סכין בגב ולהדיחם. משה כנ"ל, עם תוספת משפטים כמו " דן ישלם על זה" או "את האתגר הזה אני חייב לקחת", "הגיע הזמן לנצח". מרינה, בנסיון שלה לשכנע את דן לוותר לה במשימת הלפיד שמורד על המים, והחנופה שלה אל שחר.

לא מדובר רק בחוסר ערכים, אלא גם בחוסר כבוד עצמי, לפחות לפי הנורמות הקיימות בחברה הישראלית. וזה המשותף לאנשים תוקפניים- הם לא מתביישים להשפיל את עצמם כדי להגיע למה שהם רוצים. הם לא דופקים דין וחשבון אחר כך לעצמם, והם לעולם לא מכים על חטא, ולא חשים ייסורי חרטה. בקיצור- הם לא חושבים. הם לא חושבים ולא מתחשבים בסביבתם. רק בעצמם.

בפרק 31 (הנוכחי) רואים בבירור את חוסר החרטה של דן. למשל, כשבא הרגע לקיים את ההבטחה למשה, לפתע "מושיקו הוא תחמן, מניפולטיבי"; "משה לא פראייר, צריך להיזהר ממנו". תמיד יש לדן תירוץ למה לא לקיים הבטחה ("הבנות הכריחו אותי, אני מצטער" אומר לגיא כשהוא מדיח אותו אחרי שקיבל את הבטחתו שלא ידיח אותו). שימו לב למה שדן אומר במועצת השבט- "אני מרגיש חייב לזה ולזה"...ורגע אחר כך הוא אומר- "אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי במשחק". זו סתירה.

מה שבעצם גורם לאנשים להאמין לו, וליפול כל פעם מחדש בפח, הוא הבטחון שלו במה שהוא עושה. בזכות חוסר החרטה שלו, הוא מצליח לשכנע אנשים שהוא צודק. כלומר, כשהוא בא וביקש הגנה מגיא, למשל, זה היה אותנטי, טהור. הוא באמת האמין שנעמה וליה ידיחו אותו, ושהוא מסכן. לכן האמינו לו. אנחנו לא מאמינים שיש בן אדם, שישכח אותנו שניה אחרי שעזרנו לו, כי זה לא נורמטיבי. אבל אצל דן כן. הוא יוצא דופן.

אלמנט נוסף אצל דן הוא השימוש התמידי בכח- למשל, כשמרינה מתקרבת, הוא ומשה מפסיקים לדבר, מה שיוצר אצלה תחושה, שמתכננים נגדה משהו, או לרשום את נעמה על פתק, או להגיד למשה -"בוא נהיה בדיכאון". תמיד יש התגרות כלשהי, או שימוש בהפחדה.

בפרק 30- באי המתים, נועם, שדיבר, לפני כמה פרקים, על רצונו בחיבוק חם מהלב, וקיבל את ליה הקרירה במקום, מקבל את מה שהוא רצה מיעל.

לגבי יעל זהו טוויסט גורלי- "מעז יצא מתוק"- יעל, שנעלבה עמוקות מהדחתה, ויצאה בבכי מהאי, בניגוד לכל ציפיותיה, מגשימה חלום. זה מראה לנו שאף פעם אי אפשר לדעת.

משה-

משה הוא אדם נטול כח בקרב השלישיה. הם, למעשה, לא "סופרים" אותו. הם מעזים לדבר אליו כמו שלא העזו אפילו כלפי שחר, לפני שהחלה להילחם. במועצת השבט נעמה פשוט אומרת לו בצורה ישירה שתצביע לו. גם לפני כן היא לא מהססת להגיד לו את האמת ישירות.

אמנם משה הגיע עד כאן בזכות הפוליטיקה בלבד, והוכיח בוגדנות כלפי אנשים שרצו בטובתו, אבל חשוב לציין את מעלותיו ביחס לשלישיית דן, נעמה ומרינה- בסך הכל מדובר באדם סימפטי ומנומס, בעל חוש הומור, ובעל אמפטיה לחלשים. אדם, שלא ישפיל ולא יזלזל לעולם באף אחד, במיוחד לא בחלשים, אלא אף יגן עליהם. השלישייה עצמה הוכיחה בוגדנות במשחק, אבל להם, בנוסף לכך, אין אמפטיה וחמלה כלפי אף אחד.

והמסקנות שלנו עד כאן הן-

1. אל תסמוך על אף אחד. צור לך את מקורות הכח שלך.

2. כמו שנעמה אמרה נכון למשה- "למה סמכת על אדם אחד?" אכן, אף אחד מהאחרים לא סמך על בן אדם אחד במשחק. נעמה סמכה על שלושה לפחות. דן סמך על שניים לפחות. המסקנה היא ליצור כמה שיותר בריתות.