בכניסה לבנין האופרה תלוי פלקט של האופרה המוצגת "מדם בטרפליי" מאת פוצ'יני ועליו כתוב "פלסידו דומינגו: זו אחת מהפקות האופרה היפות ביותר שראיתי אי פעם". ישנן שתי אפשרויות, או שהוא לא ראה הרבה אופרות כקהל או שטעמנו קצת שונה.

אינני יכול להגיד שההפקה אינה יפה אך לי באופן אישי היה חסר הגיוון היפני המיוחד. אוהב אני הפקות מודרניות המעתיקות את העלילה לזמן או מקום אחר אך הפעם היה חסר לי כאמור האורגינל. ההפקה בהחלט יפה, מיוחדת, מענינת. יש בה הרבה תנועה מהקבוקי היפני אך היא נראית לי קצת מנוכרת, סטרילית.  

עם כתיבת האופרה היא הוצגה במתקונת אחרת -שתי מערכות ונחלה כשלון .בהמשך נוספה מערכה שלישית אם כי היום יש המציגים אותה מחדש בשתי מערכות והקהל מקבל אותה כי בינתיים היא התפרסמה.

הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי אומר על הפקה זו שהיא פשוטה, טהורה צרופה, מנותקת אך מסוגננת כוון שהוא רצה להפוך את הבמה למנותקת מכל מה שיכול להסיט את תשומת לב הקהל מהמוסיקה הנפלאה של פוצ'יני. מוכן לקבל פירוש זה אך במידה מסוימת בלבד.  

אין חפצים על הבמה פרט לסכין איתה בסופה של האופרה יתבצע החרקירי. אם שותים מים לא שותים מכוס אלא רק עושים תנועה עם היד. אם מקישים בדלת שומעים נקישה ותנועת יד של נקישה אך אין דלת וההקשה באויר ועוד דברים דומים. מה רצה הבמאי להגיד לנו בזאת. האם שכוס מים עלולה להסיט את תשומת ליבנו מהמוסיקה או אלה סתם גימיקים.

האופרה בבימויו הופכת לסטטית,איטית מאוד אך מוכרח לציין מרתקת,מענינת ושונה. יש בתפאורה-בוריס קודליקה תמונות יפות ומרשימות.סירות השטות על הבמה, פסלים, בונזה-כהן דת היורד  משמיים, מזח נהדר אך רוב הסצינות מתרחשות בקדמת הבמה על רקע מסך שחור כאשר מפעם לפעם המסך נפתח לתקופה קצרה ואז רואים את התפאורה היפה.  

האופרה היא בעצם מפגש טראגי בין שתי תרבויות שאינן יכולות להפגש ולשוחח ביניהן כי הן רחוקות ושונות אחת מהשניה. פינקרטון-סגן בצי ארה"ב הוא נציג המערב והוא משוכנע שהעולם שייך לו והוא משתמש בו לצרכי האהבה שלו מבלי להתחשב בתרבות האחרת-היפנית במקרה זה, הנראית לו נחותה יותר שאין לה חשיבות בעיניו. עוד בטקס הנשואין הוא מראה מה דעתו על נשואין אלו כאשר מרים כוסית בעת הטקס לחיי הנשואין אך גם לחיי האישה האמיתית שישא לאישה כשישוב לאמריקה.  

השדכן-גורו מראה לפינקרטון את הבית בו יתגורר בהיותו ביפן. הבית לפי מנהג המקום מגיע עם אישה-צ'ו צ'ו סן היא בטרפליי, שהוא ישא לאישה לפי חוקי המקום ל-999 שנה שאפשר לבטלן בכל עת. היא הסתחררה ממנו ומוכנה לעשות עבורו הכל. מתנתקת מדתה, עמה, מנהגיה ומנודה ע'י קרוביה. לאחר זמן קצר הוא עוזב אותה ונולד ילד. הסיום עצוב. לאחר שניצלו את תמימותה היא מבינה מה עשתה, מודה בטעותה וחוזרת למקורות שלה ולחרקירי.  

זהו סיפור אהבה מרגש שסופו ידוע מראש כי לא יכול להיות קשר בין התרבויות הכל כך רחוקות. יצירה חזקה עם המון דרמה מרגשת. בטרפליי תמימה . רואה בפינקרטון אל וממירה את דתה אך שוכחת את הכתוב "אל תעשה לך אל אחר על פני" וזו הטעות שלה ועל טעותה היא משלמת. הדרך היחידה לצאת בכבוד היא לקחת את חייה בידיה. באופרה אין אריות העומדות בפני עצמן פרט לאריה הגדולה והמפורסמת של בטרפליי. הכל בנוי מקשה אחת דו שיח בשירה כמעט רצוף בסצינות קאמריות בו משתתפים לא יותר משנים עד שלושה זמרים.  

בהפקה זו נוסף אלמנט חדש שאינו במקור. שלוש דמויות - סמל המסורת היפנית- משהו כמו המקהלה היונית או הקבוקי היפני שאם תותר עליו שלמות האופרה לא תיפגע. מצד אחד אפשר לראות את השלושה כמשרתיה של בטרפליי בנוסף למשרתת האישית- סוזוקי ומצד שני כגורל או שומרי התרבות היפנית. באופרה כל העומס נופל על מדם בטרפליי. היא מחזיקה את האופרה היא-האופרה -נשענת עליה.

ראיתי את בטרפליי בביצועה של לריסה טטוייב והיא החזיקה את האופרה בהחלט היטב ונכון הן במשחקה המצוין והן בשירתה היפה. פינקרטון- יותם כהן היה החלש מבין כל הסולנים שכמעט כולם היו על טהרת הישראליות ביום שביקרתי. הגורו-ג'וזף הו היה זריז וערמומי עם קול נעים. סוזוקי-סבטלנה סנדלר היתה טובה מאוד.שרפלס-הקונסול האמריקאי-ולדימיר בראון יש לו בס בריטון נאה ביותר .  

השתתפה בביצוע התזמורת הסימפונית הישראלית רשל"צ בניצוחו של דניאל ענבל- ישראלי שנולד בגרמניה. הוא ניצח בטמפרמנט מודגש, ניצוח עם תנועות ארוכות וגבוהות של הידיים כשגופו כל הזמן עולה ויורד על דוכן המנצחים ומתכופף בקצב הנגינה. נגינת התזמורת והתאום עם הזמרים לא תמיד היו נקיים אך יש להתחשב בעובדה שראיתי את אחת ההופעות הראשונות ודבר זה איו לי ספק יתוקן בהמשך.  

לראות או לא לראות: הפקה מעניינת, תפאורה יפה,קולות טובים, מוסיקה כמובן נהדרת ולמרות כל זאת מעדיף את האוטנטיות היפנית