במאמרי זה, תתוודעו אודות מחַבֵּר הסֵּפר, ילדותו ובחרותו בגלות בבל, לימודיו ופעילותו בתנועת החלוץ, עדוּתוֹ על פוגרום הפרהוד, מַעֲצָרוֹ, עלייתו ארצה, יסורי קליטתו ותרומתו הסגולית לפיתוחה של ירושלים כסגנו של טדי קולק. 

לפי כעשור, שיגר לי אברהם כחילה ז"ל, אז סגן ראש עיריית ירושלים, את ספרו "היינו כחולמים".

ראוי שנכּיר את האיש ואת פועלו, בעיר לידתו בגדאד ובחשיבות פעילותו הציבורית רבת השנים לְבִנְיָנָהּ של ירושלים הבירה הנצחית של מדינתנו.

הספר יצא לאור, מטעם המכון לחקר "התנועה הציונית החלוצית, המחתרתית בעיראק" בירושלים תשס"ז.

פרקי הספר: ילדות, נעורים, עלייה, צעדים ראשונים באוניברסיטה העברית, עיריית ירושלים, מסלול ירוק, ומשׂימּה חדשה. 

הַקְדָמָה לְסִפְרוֹ זה כתבו: ברוך עזרא ופרופסור שמואל מורה.

אז מי היה אברהם כחילה?

אברהם כחילה היה צעיר יהודי יליד בגדאד 1932, משכיל, חרוץ ונבון, שָׁקוּל וסקרן, ממשפחה שורשית יראת שמים, אשר עלה מגלות בבל לארץ ישראל בשנת 1950. היה חבר תנועת העבודה מבני ירושלים ומבּוֹניה. לָמַד באוניברסיטה העברית בירושלים ומילא תפקיד של יו"ר ועד עוֹבְדיהָ בין השנים 1966-1980.

בשנת 1978 נבחר למועצת העיר של ירושלים ברשימת טדי קולק, שהעריך את כישוריו ומינה אותו לפקח על התכנון והבנייה של העיר. בתפקיד זה כִּיהן כ-13 שנים, לפיכך, תרומתו משמעותית לביסוס העיר, פיתוּחָה, בנייתָהּ ולהפיכתה לחדשנית יותר.

אברהם כחילה היה בן דור הענקים, שרָאה את טובת הכְּלל כְּעדיפה על טובתו הוא. הוא הגשים חלום בכך שפעל נמרצות לשִׁיפּוּר העיר וּלְהַזְנָקָתָהּ אל מרחבי העתיד.

בשנת 1993 ולאחר 28 שנות עשִׂייה, התפטר מחברותו בעירייה.

אברהם היה נשוי לדורין ממשפחה בבלית חלוצית משכילה. ולו שני בנים: רענן יליד 1962 וזוהר יליד 1964. אברהם כחילה נתבקש לישיבה של מעלה ב- 24 למרץ 2012 במוצאי שבת א' בניסן תשע"ב. פועלו למען ירושלים מנציחים את זכרו, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. הוא הותיר משפחה ענפה תורמת.

אחד ממפעליו החשובים היה הקמת מכון לחקר תנועת המחתרת החלוצית המחתרתית בעירק. 

אודות הספר:

זהו ספר אוטוביוגראפי, כתוב בפשטות מעניינת, שחשיבותו היסטורית, בכך שתיעֵד לא רק את פעלו למען בירת ישראל בתפקידיו כסגן של ראש העיר האגדי טדי קולק, איש החזון  והמעש, אלא תיעד גם את הווי חייו ילדותו, נעוריו ובגרותו בבגדאד בפרטים מעניינים שהביאם לנו בספרו המעניין.

הספר כשמו "היינו כחולמים" מוכיח כי אין דבר עומד בפני הרצון, ולמרות קשיי הקליטה של שנות החמישים, הצליח אברהם כאחרים להמריא ולתרום משמעוּתית להמשיך את בנייתהּ ושגשוגה של ירושלים.

אודות חייו בגולת בבל:

הוריו:

אברהם כחילה, מְסַפֵּר, שׁטֶרֶם תגיע אמו לגיל 14 עזבה את בית הספר אליאנס ונישאה לרב העיר עמארה שבדרום עיראק, אך האיש נפטר ממחלה. מאידך, אביו של אברהם הוא מנישואיה השניים של אמו לבעלה השני, שהיה איש ירא שמים מקפיד במצוות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה ניסה האב לאחסן בביתו דגנים – מִצְרַךְ חָשוב במיוחד באותה עת, אך התברר לו מאוחר יותר שנתמלאו תולעים וכל הונו כך ירד לטמיון. לפיכך, נאלץ לתור אחר פרנסה מחוץ לעיראק בדמשק שבסוריה, בלבנון ובארץ ישראל שם הייתה לו משפחה ענפה.

אברהם מסַפֵּר על הווי חיים טיפוסי ליהדות בבל, תפילות, חגים, מאֲכלים, אמונות עממיות, שכונות מגורים של יהודים, יחסים בין יהודים למוסלמים. הוא מתאר את אמו כְּאֵם טיפוסית בבלית שהרעיפה כבוד, חום, אהבה והערכה בביתה, לבעלהּ ולילדיה, ובפרט לבנותיה. מאידָך, האב דאג לפרנסה ולהנחלת לימודי קודש ויראת שמים לבניו.

ילדות ונעורים:  

אברהם, תיאר בספרו זה, איך שיחק ובילָּה את ילדותו במשְׂחקים בהעפַת טָיּארָה (עפיפון), בְג'ולות, ובגרעיני מִשְׁמֵשׁ, "בשכונה היינו חופרים (עפיפון) גומה ועלינו היה לזרוק את הגרעינים אליה ומי שהצליח, זכה בגרעינים שהכניס" . כמו כן "בילינו את הזמן הפנוי, בקריאת ספרים מִסִפְריית בית הספר״. ותמיד נהג בפשטות ובזהירות, מפני לא יהודים עוֹיְנים, הן הוא חי בתקופה שונה מזּוּ של יָמינוּ, ללא ריבוי פיתויים ואמצעי תקשורת מודרניים.

הוא מספר על ילדותו ונעוריו במשפחה לא אמידה, לפיכך נאלץ בחופשת הקיץ, כלא מעט יהודים אחרים, לעסוק בממכּר ממתקים בדוכן מאולתר, נישא ונייד, ולעסוק בעבודות מזדמנות ובלבד להשיג כסף לרכישת ספרים וצרכי לימוד הכרחיים, מבלי להכביד על תקציב משפחתו. 

אברהם מעיד: "שֶׁמֵאז ומתמיד ראיתי בלמודים אתגר מלהיב ונקודת זינוק שתצעיד אותי קדימה, תעשיר את עולמי, ותרחיב את אופקי" ואכן זאת הייתה גישת מַרְבִית הצעירים היהודים בעיראק. 

בביה"ס מנשה צאלח:

אברהם מסַפֵּר על מקרה שאירע בבית הספר "מנשה צאלח" בו מורֶה הִתְנַכֵּל לוֹ להַכְשִׁילוֹ, למרות חריצותו ותשובותיו הנכונות ואז נחלץ אמיץ אחד, מבין חבריו וְהֵעֵז להעיר למורה על אפְלָיָתוֹ לאברהם, צַעד לא מקובל ואמיץ ואפילו באותם הימים של משְׁמעת ברזל, נראה כמעשה חָצוּף וּכְלֹא מקובל. 

יש לזכור, שענישה גופנית הייתה מקובלת במוסדות החינוך, בבחינת "חוֹסֵך שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ", הן אז, מנהל ביה"ס עָמד מדֵּי בוקר, בפתח הכניסה של בית הספר, לאַתֵּר מְאַחֲרים, להַלְקוֹתם בסַרְגּל על קְצות אצבעותיהם. בבית ספר יהודי זה, לימדו ערבית, עברית ואנגלית. ומדי בוקר עמדו תלמידיו דום להנפת הדגל העיראקי.

בבית הספר לחטיבת הבינים "פרנק עיני":   

בשנת 1944, נכנס אברהם לחטיבת הביניים בבית הספר "פרנק עיני“, שם הכּיר את שמואל מורה, שֶלְיָמִים פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל ויו"ר אגודת האקדמאים יוצאי בבל.

בבית הספר התיכון אֶל "אִעְדָאדִיּה אֶל אַהְלִיָּה" ألأعدادِية  آلأهلية"

אברהם נכנס לבית ספר זה בשנת 1942. ביה"ס נוהל על ידי הקהילה היהודית. 

באותן השנים נָהוּ לא מעט תלמידים אחר התנועה הקומוניסטית אך היו גם הרבה שהצטרפו לתנועת החלוץ הציונית כאברהם וכולם השתתפו באירועי "אֶל וַתְבָה“ - הזינוק, כנגד הסכם פורט'סמות, בין עיראק לאנגליה, להסדרת תמלוגי הנפט. 

ההפגנות היו נגד ראש הממשלה נורי אל סעיד ונגד צאלח ג'בר שׂר החוץ שלו. כמובן אברהם עם אחרים השתתפו בהפגנות אלה. 

ואף אנוכי, עזרא מורד יליד מחוז עמארה, השתתפתי בעירי בהפגנות אלה ועד היום, זוכר אני את הסיסמאות של אותם ימים בגנות ראש הממשלה כשהתלמידים קראו: 

"נוּרִי אֶל סָעִיד אֶל קוּנְדָרָה וּצָאלִח גָ'בִּר קִיטָאנָה" نوري السعيد القندره وصالح جبر قيطانَا כלומר: נורי אל סעיד נַעֲלַיִם וצאלח השְּׂרוֹכים שלו".  

וכאשר החלו השוטרים להתגרות בַּתַּלְמידים כדי לעצור את המסיתים, שינּו המסיתים את הקריאה "נורי אל סעיד שַׁדַּת וָרִד וצאלח גבר רִיחָאנָה“ نوري السعيد شدت ورد وصالح جبر ريحانا" כלומר: נורי אל סעיד זֵר פְּרָחים וצאלח ג'בר הַבּוֹשֵׂם שֶׁלּוֹ. 

כך מנעו המסיתים לְהאָסֵר על ידי השוטרים. כמובן, התלמידים נָהוּ אחריהם בבחינת אִתָּם אִתָּם, עֲלֶיהֶם עֲלֶיהֶם وياهم وياهم عليهم عليهم .

הפעילות בתנועת החלוץ הציונית – המחתרתית:

בחלק השני של ספרו מסַפֵּר אברהם שהוא נטה לתנועה הציונית והיה חבר בהּ ובתנועת הַשּׁוּרָה – שהתאמנה בנשק להגנה על היהודים. אברהם רכש במחתֶרת, מכספו הוא, אקדחים להגנה בעבור תנועת השורה. 

ב-29 לנובמבר 1947 יום הכרזת המדינה, מְסַפִּר איך גוייס כחבר השורה, להתייצב בעמדות שנקבעו מראש "הוצבתי באחד הבתים ברובע היהודי ...אבא ואימא כמובן, התנגדו אך המדריך דחה את בקשתם. בערב ההוא הוכחנו לפחות לעצמינו שהיהודים בעיראק יכולים לסמוך על כוחם ולהגֵּן על עצמם ועל רכושם“.

אברהם מעיד שההצטרפות לתנועת החלוץ המחתרתית, שָׁבְרָה את הַטּבוּ של פעילות הבנים עם הבנות בצוותא, איסּוּר חמור שהיה ועדיין נהוג במזרח.

בתנועה חגגו את חגי ישראל כנהוג בארץ וכן דִּבְּרוּ בעברית כולל מתן שמות צופן פרטיים. 

תנועת החלוץ בעיראק, נטלה על עצמה הַכְשָׁרת הנוער לעלייה, ללִמּוד השּׂפה, לחינוך לערְכי תנועת העבודה והזְדהות עם דמויות מופת ציוניות. נושאי המפגשים במחתרת אחת לשבוע היו: 

הפלמ"ח, הקיבוצים, החקלאות בארץ, לימוד השָּפה, נושאי אקטואליה, שירה וזמר עבריים, טיולים בחיק הטבע ומפגשים חגיגיים. 

אברהם מזכיר לטובה את פעילותו של המדריך עמנואל נחתומי כדוגמא של מדריך. 

כמן כן מסֵפר על אלחוטאים שיצרו קשר עם הארץ ושליחים שתרומתם רבה לחברֵי התנועה, כאנצו סירני, עזרא כדורי, מרדכי בן פורת, שלמה הלל ואחרים.

כחניך תנועת החלוץ שטופחה על ידי תנועת העבודה, טבעי שאברהם כחילה, ישתלֵּב בארץ בתנועת העבודה ולהיות פעיל מרכזי שתרומתו רבה לתנועה ולירושלים אחת, לביסוס ולבניין עיר בירה חדשנית לתפארת ישראל.    

הזדהות עם השואה: 

אברהם מספר בספרו זה, ששמע בבית הכנסת, והימים ימי מלחמת העולם השנייה, את אשר אירע לגולת היהודים באירופה, ואיך חזַּן בית הכנסת, כיסָּה את ספרי התורה בְּבַד שָׁחור לְאוֹת אֶבל והזְדהוּת עם שׁוֹאת עמינו.

הַפַרְהוּד:

עֵדות אוטנטית וישירה אנו קוראים, בספרו של אברהם כחילה, בהיותו בן תשע, על פוגרום "הפרהוד" של חג השבועות בשנת 1941 שאירע בעיראק. בו התבָרֵר לוֹ שֶׁמִלְּבד הרַבִּים שׂוֹנְאי ישראל שפָּרְעו ביהודים גם ביום חַגּם, בכל זאת, היו מוסלמים שֶׁסייעו ליהודים לְהינצל. למשל, חָסן שְׁכֵנם של משפחת כחילה, אכֵן נתן חָסוּת למשפחָה להינצל, כַּמִּתְחַיֵּב מִשָׁכֵן לִשְׁכֵנו ואפילו לא מִבְּני דת אחת, אך באותה עֵת, יְלָדיו של חסן הַשָּׁכן, השְׁתַּתֱפו ברצח ובְבִיזּה. 

"עָמדְנו וצפינוּ בתאטרון האבסורד, אנחנו שוהים אצלם מוגנים ובאותה העֵת לנגד עינינו רָאינו את יְלָדיו של חסן מובילים את הגֶּזל של משפחות יהודיות אחרות אל ביתם בו אָנוּ שוהים".

אברהם מזכיר את שלום דרוויש העיתונאי, המִּשְפטן והסופר שכתב בביטאון המפלגה הלאומית הדמוקרטית בעיראק "אֶל אָהָאלִי" שבְּראשָׁהּ עָמד כָּאמִל אֶל צָ'אדִרְצִ'י. 

כמו כן, מזכיר את אברהם טוינה שהתפרסֵם בְסִפריו "גּוֹלים וּגְאולים" על יהדות בבל.

וכן על משְׂכִּילים אחרים שהחלוּ תּוֹהים, אם אכן עיראק היא מולדתם ומדינתם ובפרט לאחר ה"פרהוד". 

רומן יהודיה עם גוי:

אברהם מסַפֵּר על רומן של בּת יהוּדייה שהתאהבה עם מוסלמי, כאחד המקרים הנדירים שאירעו בגולת בבל. בַּת דוֹדָתוֹ חביבה כִּשׁמָהּ, כּנראה, הייתה חביבה על מוסלמי זה, בְּנוֹ של מוחמד מָהְדִי כֻּבָּה, מנהיג המפלגה הלאומית אֶל אִסְתִקְלָאל الأستقلال וְשר המשפטים בעיראק, חביבה היהודייה התאהבָה בְּבן שַׂר המּשְׁפטים והתאסלמָה. 

הפְּרֵדה ממנה ארכה מעל לארבעים שנה עד שנת 1992 כאשר אברהם פָּגשׁ את משפחתהּ בעיר גלאזגו שבסקוטלנד.  

מעצר בַּבּולֶשֶׁת ושִׁחְרוּר:

אברהם כחילה לא ניצל בעיראק מאימת הבולשת העיראקית שתמיד רצתה למצוא תואנה למעצר יהודים. והנה אברהם נעצר ונחקר ומי גרם לשחרורו? אם לא חביבה בת דודתו שהתאסלמה. היא דבְרָה עם בעלהּ שידבר עם אביו לגרום לשחרורו וכך אכן קרה.

וכאשר נזדמן ליהודים לעזוב את עיראק, אברהם עלה דרך קפריסין ארצה.

יִסּוּרֵי קְלִיטָה: 

קשיי הקליטה, לא פגמו באהבתו לארץ, עוד בשער העלייה ראה לראשונה בחייו את הים תיכון ולהיעקץ על ידי הַכַּתְמָל - הפשפש הנפוץ אז, שגם אבקת הדי די טי הלְּבנה לא המיתה אותו, ולא את שְׁחוֹר אפלַת הלּילה המעיקה, ואפילו הדַּג מלוּחַ לא אכְזב אותו, שהרי ארצנו נבנית בייסורים. 

משער העלייה שליד חיפה נדד אל קרובי משפחה בירושלים.

צעדים ראשונים בבירה:      

בספרו זה, אברהם מתאר את רחובותיה של ירושלים של אותם הימים של שנות החמישים, עד שמצא בית נטוש שמשפחתו השתכְּנה בו. אברהם מְסַפֵּר שתוך כדי שוטטות במעברת תלפיות, מצא את סמי הוא שמואל מורה, ידידו מִסַפסל הלימודים בִּפְרַנְק עיני שֶׁסִפֵּר לו כי הוא ואחיו רימונד, נרשמו ללימודים באוניברסיטה העברית. 

אברהם כחילה, מציין שבשנת 1950 לָמְדו שבעים סטודנטים יוצאי עיראק באוניברסיטה העברית. גם אברהם נרשם והחל תחילה בעבודות מזדמנות עד להתבססותו ובחירתו כיו"ר ועד עובדי האוניברסיטה. וכן כנבחר כסגן ראש עיריית ירושלים. 

ימי תיכנון, מַעשׂ וביצוע בּבִּירָה: 

אלה היו ימים של עשׂיָּה וְשֶׁל חשבון נפש, כי יום יום היה עליו להתלבֵּט, להחליט, להשפיע, להיאבק על דעותיו ולדאוג ליישום ולבצוע, הן בתחום הבנייה, הדיור, הגינון, התחבורה והנחת יסודות להרחבת העיר ושכונותיה ותמיד לטובת הכלל ובירת ישראל. 

וכדבריו "ללא חָזוֹן לא ניתן לבציע דבר" גם תכנוּן אצטדיון טדי היה בתחום אחריותו, לצד מיקום גן החיות התנכי, הקמת שכונות חדשות, מבני חינוך, תעסוקה שיקום מחנה יהודה והרחבת העיר על ידי תכנון והקמת שכונות חדשות.

תקופה זו של טדי וסגנו אברהם כחילה, כונתה על ידי ראש הממשלה דאז שמעון פרס כתקופת "הורדוס החדש"  רצה לומר שמאז הורדוס המלך, לא נבנו בבירה, בין השנים 1980- 1993 כה הרבה בניינים ויסודות, מאז תקופת הורדוס.

נכון! גם היו תוכניות בתקופה זו, שביצוען נעשה מאוחר יותר בתקופת היות אולמרט ראש עיר הבירה.

אברהם כחילה מציין בפרק "הרחיבי מקום אוהליך" ישעיהו נ"ד 2, כי לפני מלחמת ששת הימים, גרו בבירה 195 אלף נפשות אך בשנת 1996 תושביה הגיעו לכשש מאות אלף. 

בִּתְקוּפָתם של אברהם כחילה וטדי קולק הוקמו השכונות: רמת אשכול, מעלות דפנה, סנהדרייה, גבעת שפירא היא  (הגבעה הצרפתית ), רמות, גילה, תלפיות, נווה יעקב, פסגת זאב, הר נוף, רמת שלמה, גבעת משואה, מלחה החדשה ורמת בית הכרם. 

כן היה לאברהם חלק בשיקום שכונות שטרן, מורשה (מוסררה), ועיר גנים, רחוב שטרן, קריית מנחם, קטמון ה' ו' ט'. 

בתקופתו כאמור, ידעה בירת ישראל תקופת בנייה מדהימה, גוייסו תורמים, בוצעו תוכניות, בספר "היינו כחולמים" צורפו תמונות, ומכתבי שבח. 

ראוי גם להזכיר, כי אברהם כחילה הקים בירושלים בית כנסת בשם " אוהל יצחק" עם מכון למחקר התנועה הציונית בעיראק הכולל מוזיאון קטן, ספרייה ואולם הרצאות.

בשנת 1996 התפטר מן העיריה לאחר 18 שנות עשייה.

פתגם בבלי גורס: אם ישָׁפְכוּ מֵי הַוְּרָדִים, ניחוֹחוֹתיהם עֲדיין עֵדים ופעולו של האיש מֵעיד על גדולּתו וצניעותו וזכיתי גם אני הדל באלפי להעלותם לידיעת הרבים.

וכה אמר אברהם: 

"הפָּנים שלּי הם לְעתיד, אך אָסוּר לי לשכּוח שֶׁהֶעָבר עשָׂה אותי לְמָה שֶׁאני, אפילּו בְּעסקי ציבור יָרשְׁתי את האהבָה והדְּאגה לַקְּהילה מִבֵּית אבא, גם הסבְלנות שלּי היא מוֹרֶשֶׁת הֶעׂבר שֶׁלּי" . 

השׂיגו – נא ספר זה "היינו כחולמים" של אברהם כחילה וקראו בו להנאתכם.