המשורר ג'מאל צדקי אל זאוי  נולד ב-17 ליוני 1863 ונפטר ב- 1936; משורר עיראקי, אביו ממוצא קורדי ואמו ממוצא טורקי, חי בבגדאד ועבר לאיסטנבול ולירושלים להשלמת לימודיו.

הוא דובר טורקית, ערבית, פרסית וקורדית וקצת צרפתית. הוציא לאור בבגדאד מספר קובצי שירה מעניינים.   

עבד כמורה, והיה חבר משְׂרד החינוך ומוציא לאור של עיתון בשם: "אל זוְרָאְ“; כמו כן שימש שופט לערעורים בבגדאד; היה פרופסור לפילוסופיה אסלאמית ומרצה באוניברסיטה המלכותית באיסטנבול. 

לחם לזכויות הפרט והאדם. את שיריו פרסם בבירות, קהיר ובגדאד, לכן הוא נחשב כמשוררו של העולם הערבי. 

במיוחד הגן על זכויות הנשים ויצא נגד כיסוי הראש לנשים - ”הָחִיגָ‘אבּ״, וכך הוא כתב במספר בתי שיר:

مَزّقي يا ابنةَ العراقِ الحجابا    

اسفري فالحَياة تبغي انقلابا

مزقيه واحرقيه بلا ريث

فقد كان حارساً كذّابا

קִרְעִי הוי בת עירָאק אֶת הַחִיגָ‘אבּ

לְכִי גְּלוּיָה שֶׁהַחַיִּים דּוֹרְשִׁים מַהֲפֵּכָה

קִרְעִי אוֹתוֹ, שִׂרְפִי אוֹתוֹ לְלֹא חֲשָׁשׁ

כִּי הוּא הָיָה שוֹמֵר שַׁקְרָן מָמָשׁ                                                                   

הַצֶּדֶק - גָ‘מִיל צִדְקִי אֶל זָהָאוִי, בתרגום לעברית של עזרא מורד

הָיִיתִי בְּדֶרֶךְ בַּגְדָאדִית מִתְהַלֵּךְ

וּבְבַגְדָּאד הַדְּרָכִים רַבּוֹת לְהוֹלְכֵי רֶגֶל 

נִפְגָּשְׁתִי בְּזָקֵן שֶׁהָעִתִּים כּוֹפְפוּ גַּבּוֹ 

עוֹטֶה בְּגָדִים בְּלוּיִים אַךְ נְקִיִּים 

הֶן כִּיסֵיהֶם לֹא הִתְלַכְלְכוּ וְלֹא טֻנְּפוּ.

הַקְּמָטִים בְּמִצְחוֹ שִׁדְּרוּ דִּכְאוֹנוֹ 

כְּרָגִיל אֶצֶל הַזְּקֵנִים הוּא עָצוּב 

מִתְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ וְהַקָּהָל רוֹדְפוֹ 

מְקַלְּלוֹ אַךְ הוּא שׁוֹתֵק לֹא מֵשִׁיב  

עָמַד כְּסֶּלַע אֵיתָן עָז רְצוֹנוֹ 

כִּמְעַט נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ אֵלָיו מִתְמוֹגֶגֶת 

שָאַלְתִּי מִי זֶה? עָנוּ לִי 

זֶהוּ הַצֶּדֶק שֶׁהַיּוֹם בָּא, זָר הוּא לָנוּ 

אָז רִחַמְתִּי עָלָיו לְעוֹדְדוֹ וּלְחַזְּקוֹ 

הֶן דִּמְעוֹתַי עָלָיו זָלְגוּ וּבְשֶׁפָע 

אָמַרְתִּי לוֹ אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ כָּאן זָרִים 

וְכָל זָר לַזָּר קָרוֹב הוּא כְּבֵן מִשְׁפָּחָה.  

الْحَق

جميل صدقي الزهاوي

كُنْتُ في دربٍ ببغدادِ ماشياً             وَبغداد فيها لِلمشاتِ دُروبُ  

 فَصادَفتُ شيخاً قَد حَنَى آلدّهر ظَهره لَهُ فوقَ مَستَنِ آلطريقِ دبيبُ 

عليه ثياب رِثَةٌ غير إنها نضافُ              فَلَن تَندس لهّن جيوبُ

تَدِل غصونٌ في وسيعِ جبْينهِ            على إنّهُ بينَ الشيوخِ كَئيبٌ 

يسيرُ الْهُوَيْدَنا والجماهيرُ خَلْفَهُ         يَسبّونَهُ والشيخ ليسَ يُجيبُ

لَهُ وَقفَةٌ يقوى بها ثم شهقة            تكادُ لَها نَفس الشقيق تذوبُ 

فسألتُ مَن هذا فَقالَ مُجاوِباً       هُوَا الحَقّ جاءَ اليوم فهوَ غريبٌ

فَحَنّيتُ إليهِ ناصِرا وَمُؤازِراً           وَدَمعي لإشفاقي عَلَيهِ صَبيبُ 

وَقُلتُ لَهُ إنا غَريبانِ هُنا                   وَكُلِ غَريبٍ لِلغَريبِ نَسيبُ