בשבוע שעבר כבש הזמר עומר אדם את איצטדיון סמי עופר בחיפה מול 30,000 איש שרכשו את הכרטיסים להופעה במהלך מכירה שהסתיימה בשעה וחצי בלבד. אם מוסיפים לכך את סדרת ההופעות של אדם בהיכל מנורה מבטחים שגם היא הפכה לסולד אאוט בתוך שעות ספורות בלבד, מדובר בקהל של כ-100,000 איש שרכשו כרטיסים במאות שקלים בכמה שעות בלבד רק כדי לזכות לראות את עומר אדם בלייב. נתון מדהים איך שלא מסתכלים על זה.

ובכן, אם עד עכשיו התרגלנו לסולד אאוט רק בהופעות של שלמה ארצי או ריטה, כדאי להתחיל להתרגל למציאות חדשה. עומר אדם הוא זמר ופרפורמר מעולה, בזה אין ספק, אבל הצלחתו הבלתי נתפסת בשנה האחרונה מעידה ומסמלת הרבה יותר מסתם זמר צעיר ששר טוב וראוי לנסות ולנתח מה בדיוק קרה כאן ומה השתנה בתרבות הישראלית של 2018.

אדם, מצטרף לחבורה חדשה של אמנים צעירים מצליחים שכבשו את הקהל הישראלי בשנים האחרונות כמו סטטיק ובן אל תבורי, עדן בן זקן ואחרים שמנצחים ומשאירים אבק לדינוזאורים כמו שלמה ארצי, ריטה ואפילו אייל גולן שלמרות הצלחתו האדירה בקרב הקהל, לא הגיע למימדי ההצלחה של אדם. נכון, כל דור חדש מביא עימו מובילי תרבות משלו. אין כאן משהו חדש. אך נדמה כי הפעם, יש בכל זאת סימפטום חדש עם מכנה משותף אחד מאוד ברור - מובילי הדעה בתרבות הישראלית הוחלפו!

במאה הקודמת, המסלול הבטוח להצלחתו של אמן מוסיקלי בישראל, היה מאוד ברור ואף צפוי. בשנות ה-60 וה-70, היו אלו הלהקות הצבאיות שהפכו זמרים אנונימיים לכוכבי על. שלמה ארצי, אריק איינשטיין, ריטה, או גידי גוב, הם רק חלק קטן מהם. בתקופה המאוחרת יותר, כאשר הטלוויזיה הפכה לחלק משמעותי מצריכת התרבות בישראל, היו אלו עורכי תוכניות הטלוויזיה ואנשי רשות השידור שקבעו אל סדר היום התרבותי של ישראל. אמן שלא היה שם, כמעט ולא היה קיים. ואילו בעשורים האחרונים היה זה (ועדיין) הפלייליסט של גלגלץ שנחשב לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על הצלחת אמן מוסיקלי בישראל.

 הלהקות הצבאיות - המסלול הבטוח להצלחה של אמן בשנות ה-60 וה-70

אך במקביל למובילי הדעה התרבותיים ולאליטה המקובעת, הקהל ישראלי ידע למצוא את מבוקשו בדרכים אלטרנטיבות. אמנים שלא התברגו בקרב האליטה, מצאו דרכים משלהם להגיע לקהל הרחב. אחת הדוגמאות הקלאסיות לתופעה זו הייתה זמרי הקסטות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שהיוותה שוק מקביל למוסיקה אחרת, שלא במיינסטרים התקשורתי, ואמנים מצליחים ביותר כמו זוהר ארגוב, חיים משה ואחרים שזכו להצלחה עצומה אך כמעט ולא זכו לתודעה זהה בקרב התקשורת המיינסטרימית.

תופעה זו נמשכה במשך עשרות שנים לאחר מכן ונדמה כי היא ממשיכה להתקיים אפילו היום, כאשר אמנים רבים למשל, מתלוננים על הדרה מגלגלצ (האליטה המוסיקלית השולטת בתקופה שלנו) למרות הפופולריות הרבה שלהם בקרב הקהל בבית ואפילו ופוליטיקאים כמירי רגב ואחרים שמייצרים כותרות פוליטיות בנושא.

אך נדמה כי השנים האחרונות ובראשן הצלחתו הפנומנלית של עומר אדם, מסמנות עידן חדש במובילי הדעה של התרבות הישראלית. נראה כי בפעם הראשונה בהיסטוריה, הקהל בבית הוא זה שקובע מי יהיו כוכבי התרבות שלו ולא חבורה של אנשים (מוכשרים ככל שיהיו) שתחליט עבורו. הוא עושה זאת באמצעות צפייה ביוטיוב, באמצעות לייק בפייסבוק, באמצעות הצבעה בתוכניות ריאליטי וכו'. ניתן לומר כי תם עידן שליטת האליטה התרבותית בישראל.

אגב, אפילו הזכייה של נטע ברזילי באירווזיון, מסמנת את המעבר לדמוקרטיה אמיתית בבחירת אמני תרבות בישראל ובעולם. גם כשניצבים אל מול פוליטיקה, ארגונים אנטי ישראלים וכד', בסופו של יום, כאשר נותנים לקהל הרחב בבית את זכות ההצבעה, הוא בוחר במי שהוא רוצה ואוהב לשמוע. זהו היופי בדמוקרטיה וזה גם מה שמסמלת הצלחתו הפנומנלית של עומר אדם בישראל.

הכותב הוא אחד מהכותבים באתר קצת תרבות - אתר הסוקר וממליץ על כל אירועי התרבות והבידור בישראל.