תיאטרון"גשר"  עבר לאט לאט תהפוכות: לא עוד מבטא רוסי כבד,היוצרים  מתנתקים מהאבא הבמאי המייסד,יבגני אריה.

  "הרצל אמר" זו דוגמא נהדרת, המחזאי רואי חן וע.הבמאי  הדס שר, הם ישראליים,אלא שבבסיס של  תפאורה וגימיקים,הם נשארו בילד אין ב"גשר".

    מה יקרה אם הרצל אבי האומה יתעורר מקברו ויראה מה  התרחש  100 שנה אחרי תקופתו. ואכן  זה קורה לנגד עינינו על הבמה.

   ארון קבורה נישא  למרכז הבמה,עטוף בדגל ישראל,הניצבים הם חתך של  האוכלוסיה: חיילת וחייל,אשכנזי וגם ספרדי,ומעל

לכל"כלי קודש", הבאים להגיד את התפילות. גשם שוטף דוחק ברב לומר "יתגדל  ויתקדש" למרות שיש "חצי מנין". החיילת שרה בהתרגשות :"ואולי לא היו הדברים  מעולם". הרצל יוצא מהארון בדמותו המוכרת לנו: צילנדר זקן וחליפה כהה.   כולו פליאה :

מה זה הדגל הזה, אני לא תיכננתי אותו בצורה  זו. האם כאן אוגנדה, יש אופרה בחיפה, עובדים כאן 7 שעות לפי הספר שלי

"אלטנוילד" ?  הניצבים:  "מה  זה אלטנוילד, נשמע  כמו תרופה". הויכוחים על דת ומדינה מתלהמים מסביב ואילו הרצל מתחיל

להבין מה קרה לחלום שלו. "חלומות יוצרים מציאות".  הנוכחים  שרים "אימאייג'ן" של החיפושיות.

    בסופו של דבר הרצל מבין שעליו לחזור לארון, כי עצמותיו הועלו מוינה להר הרצל, לא לפני שהוא מספר על הטרגדיות האישיות שלו.  "אל תשכחו  שיש המשך  לאימרה שלי : אם תרצו אין זו האגדה. אם לא  תרצו כל מה שסיפרתי לכם - אגדה"

 וכשהוא עם רגל אחת בארון  הוא מפטיר: אבל אם  לא רוצים לא צריך".

    זוהי הצגה קלילה,שנונה,  חלומית וגם  אוטופית, משולבים בה איזכורים של שירי להקות וגם מוסיקת עולם. הבמה מאובזרת בצורה  מינימליסטית, המתקן הגבוה הופך להיות דו שימושי, כאוניה  עליה  מופיעים עוד כמה "הרצלים". ירח מועלה על מוט גבוה  שט בשמי הכחול הלילי, שורת שחפים  מנידה כנפיים אף  הם בעזרת מוטות ארוכים. מכונית ענתיקה צהובה מכילה את כל

השחקנים כולל ערבי ידידותי  ובעוד  הרצל    נוהג,היא מסתובבת בקלות במרחבי הבמה.

   הקהל  שרובו  מורכב מאזרחים ותיקים,נושא עינים לתרגום הרוסי,מצטרף להנאתם של  כיתת תלמידים הרועשת ביציע. ולמרבה התמהון כולם היו שקטים    עם התחלת ההצגה  .ויחד  כולם  מחאו כפיים בהתלהבות למול השחקנים המשתחווים.