נסעתי לפסטיבל בומבמלה.

אני יודע שאתם, המגניבים והמעודכנים,  קוראים את מה שאני כותב וישר קופצת לכם לראש השאלה המתבקשת: "הי אחי! יש פה מישהו, הוא כותב בעברית של זקנים ובלי שגיאות כתיב, והוא היה בבומבמלה? איך זה?"

אבל בחיי שאני לא ידעתי שפסטיבל בומבמלה מיועד לתיכוניסטים. האמת לא נסעתי לשם סתם. הזמינו אותי להופיע עם איזו להקה. ומבטיח לכם שעד הרגע שבו הנחתי את הכלים שלי בסככה ויצאתי לחרוש את המקום לאורך ולרוחב חשבתי שמדובר בפסטיבל רוחני.

אני רציני. באמת שלא ידעתי. כי התכנייה מבטיחה שלל אטרקציות רוח למיניהן, בסימן של סובלנות ומימוש עצמי, והיא מלאה מלים של אהבה ושלווה. אז מאיפה לי לדעת שכשכתבו "אהבה" התכוונו בעיקר לאהבה שרוחשים מתבגרים בני חמש עשרה לפיתה דרוזית עם לבנה?

טוב, האמת שזה עוד היה החלק ההגיוני של הפסטיבל. מה זאת אומרת הגיוני? אני מתכוון לזה שמרכז העניינים בפסטיבל הרוחני הזה היא שדרת-דוכנים שמאכלסת בצפיפות את שני העיסוקים החביבים על עמישראל (גם מעל גיל שש-עשרה): אוכל וקניות.

מכירים את המעגל הענק של מכה? את אלפי האנשים שמקיפים במשך שעות את הקעבה הקדושה עם "מסבחה" ביד ומבט מזוגג בעיניים? זהו. שפה זה בדיוק אותו הדבר רק שפה במקום אבן ענקית יש שלושה דוכנים של וופל בלגי (אחד כשר לפסח) ובאסטה של שרוואלים... והנה, גבירותיי ורבותי, לכל אלו שקראו את המודעות, נזכרו בהודו, חלמו על אוהל עם קטורת וסדנת שיאצו והתבאסו שהילדים לא רצו לנסוע, הנה לכם האמת הבסיסית על פסטיבל בומבמלה: אלפי ילדי-תיכון מגיל שלוש-עשרה עד שש עשרה מקיפים במעגל אינסופי של התמזגות עם היקום ארבעים-ושמונה דוכני אוכל ושש-עשרה באסטות של שרשראות-סטייל-סיני תוך כדי כרסום תותים בשמנת מצלחת פלסטיק.

כן, נכון. יש גם במות מוסיקליות. ומפה לשם, בשעות נבחרות, ובבמה המרכזית בלבד, תוכל לשמוע את מוש בן ארי או איזו ראסטה רוחנית טראנדית אחרת. אבל רוב הזמן, ולפחות בבמה שלי, התחלפו בזו אחרי זו (ואני מדבר על שש שעות רצופות שאני הייתי שם) להקות שהתחרעו אחת בשניה בתחרות בלתי כתובה בעלת חוקים די פשוטים:

א) עלה לבמה עם מכנסיים נוצצים שגנבת לאחותך

 ב) הפעל את אפקט הדיסטורשן (זה המתקן הדיגיטלי הזה שעוזר לגיטרות להשמע כמו הקול של ברי סחרוב) על מקסימום.

ג) חבוט במיתרים תוך כדי נענוע ראש של כלב-דשבורד

ד) נסה לנחש מתי המגבר יתחיל להוציא עשן לבן...

טוב, אני מגזים קצת. לא הכל היה אוכל. הייתה רחבה אחת שלא היה בה שום אוכל והיא הייתה מלאה בבני-נוער. אני מדבר על רחבת הטראנסים. (ואני מתנצל בפני חובבי הדראם-אנד-בייס או הגרוב-אנד-ביט או הבאק-טו-באק על ההכללה הגסה של כל סוגי הרעש הדיגיטלי תחת קורת גג אחת) שם הסיפור היה לגמרי אחר. זה לא שהמבט לא היה מזוגג, אבל שם זה עולם אחר. במקום להסתובב עם מבט מזוגג בהליכה מסביב לדוכנים  - ברחבת הטראנסים עומדים עם מבט מזוגג במקום...

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני הייתי צעיר פעם. אכלתי כמה דברים טובים, ושתיתי כמה דברים טובים, ואני עוד קצת זוכר איך נראים אנשים דלוקים באקסטזה, ובהחלט חשבתי שאני אריח מקילומטרים את שרידי הוודקה-רד וגם את הבול (שמישהו ליקק איפשהוא) הסתובבתי בכל סנטימטר של הרחבה לחפש ארומות של MDMA וחרמנות-נעורים - יוק. כלום. נאדה. אפס. מאות ארסים ופרחות תלמידי פאר בתי הספר התיכוניים עומדים במקום, מזיזים את כפות הרגלים סנטימטר לכל כיוון בצורה שמזכירה מישהו שצריך פיפי, בוהים סביבם במבט של שלום אסייג במערכון "אחי, 'חפש כוסיות" וכל ישותם (ולמזלי הם לא ממש קוראים את הטור הזה שאם לא כן הייתי צריך לתרגם את המילה...) אומרת שילוב מנצח של עצלות, טמטום חושים, וריק ענקי.

ואם אני חוזר רגע לבמה ההיא שלנו. נשבע לכם שלא מפריע לי לשמוע להקות האבי-מייטל. (נהפוך הוא, אני מיית-על האבי-מטאל...) ואין לי שום דבר נגד בחור שעולה לבמה עם חצאית עוד שחורה וצורח למקרופון (ואני מצטט מילה במילה) "זונות! כולם זונות! כוס אמ-אמ-אמא של המזדיינים בתחת האלו". זה בסדר מבחינתי. אני חושב שקוראים לזה מוסיקת מחאה, או משהו כזה. וזה לגמרי בסדר שבמדינת-כל-חנוניה גם אנשי ההאבי-מטאל-טראש צרחו בעיקר נגד סמים ונגד השתמטות מהצבא (נו, מה רציתם? שידבר בעד סקס פרוע? אחרי הכל גם להוא עם החצאית השחורה יש דודה בחולון שצריכה להראות את הפרצוף שלה במכולת. איך אני יודע שיש לו דודה בחולון? ממי הוא גנב את החצאית עור הזו נראה לכם?)  מה שכן הפריע לי שהבמה שהייתה אמורה לזעוק את המחאה והתסכול של המתבגרים אוכלסה בקבוצה של ילדי-טימטומת מחוצ'קנים עם גיחוכים של כיתה גימל שחיכו לצליל הראשון של הלקה - וממש לא היה אכפת להם איזו להקה - כדי לדחוף אחד את השני על הרחבה תוך כדי דחקות וצחוקים. אני חושב שהם אפילו ניסו לקרוא לזה פוגו.

ובזה בערך, חברים, מתחיל ונגמר הסיפור.

כי כשאתה צעיר ומלא תשוקה, כשכל החטטים (הכוונה לחצ'קונים, למקרה שאמא הכריחה אתכם לקרוא את זה...) בפרצוף שלך זועקים תסכול התבגרות מבורך, כשאתה רוצה להיות הכי גס, והכי מהפכן והכי מטורף בעולם, זה חינני ושובה לב אם תתאפר בשחור, תדפוק לעצמך את הראש באלכוהול (אין לך רשיון נכון?) תצרח "זונות" עם להקה מופרעת, ותוציא את כל האנרגיות המיותרות שלך על רחבת הריקודים. אבל כשאתה ערס בן ארבע-עשרה עם לוק של בעל באסטה משועמם, פרצוף של "איך לעזאזל הצליחו לנתק אותי מהפלי-סטיישן", מבט של "מה יש בתחת שלך שעוד לא ראינו אצל מרינה בהשרדות", ואתה מנסה לזייף טירוף של גיל ההתבגרות - זה מגעיל, כשאתה עושה את זה תחת הכותרת "פסטיבל רוחני"? לי זה עושה להקיא.

אבל אולי אני באמת זקן מדי.