מס' צפיות - 220
דירוג ממוצע -
"רדיו חזק" היום קוראים לו פודקאסט
אורית וולף פסנתרנית מראיינת בפודקאסט את פרופ' דן אריאלי ואת גיל חובב
מאת: מובי דיק 03/08/20 (14:40)

     מאז ימי הקורונה מנסות להקות,תזמורות,אמנים,מרצים, להיאחז בכל טכניקה אפשרית כדי להתחבר לקהל, רק כדי  להתרענן, לא להתנוון. שיטת ה"זום" תפס מקום של כבוד ועובד חזק מאז חודש אפריל  של השנה. היום מנסים  להיות ישירים יותר דרך  

גוגל-פודקאסט.  הכניסה מאוד פשוטה,יש להרכיב אוזניות והקול מגיע ישירות בלי פילטרים.

   על המאזין  להצטייד בשמיעה טובה ומחודדת כדי להבחין באינטונציה של הנמצאים מול  המיקרופון, לעיתים אף יצליח "לדוג"

חיוך או צחוק. על המראיינים להיות בעלי קול רדיופוני  ומהמרואיינים נדרש להיות מענינים כדי שיוכלו לרתק קהל במשך  זמן  קצוב.

    הפסנתרנית הבינלאומית אורית וולף, מנטורית בחדשנות,יוצרת רב תחומית התחילה לארח בסלון ביתה,הוגים,סופרים ומצליחנים תחת הכותרת "אורחים  בכפכפים",לפי  2 המפגשים שהיו עד כה, נראה  שהיא לא תעסיק את הפסנתר.

   הראשון בסבב היה :פרופ'  דן  אריאלי,גורו החוקרים בפסיכולוגיה  וכלכלה התנהגותית.

   הראיון התחיל בקטע מוסיקלי קצר ולאחר מכן במשך 58 דקות הפסנתר של אורית הפיק    ברקע צלילים קצרים מונוטונים, מרגיזים שרק הפריעו  לשמיעה שוטפת.

   הפתיח  לא  נסוב על מזג האויר,אלא על הקורונה. אריאלי המייצר כדבריו רעיונות  וגם מודלים לאנשים ולחברות, השתמש במושג "קרמה" סיבה ומסובב. "באופן כללי לדעתי הפוטנציאל האנושי מאוד גבוה, כרגע יש לכולם אוכל ומים, אבל  אנחנו לא חוסכים  ומזלזלים. זו חברה  שבירה שתלויה אחד  בשני ואם שני  הגורמים, אוכל ומים, יחסרו, יהיה כאן פשע. הייתי רוצה 

להוריד את  מדד השנאה."

    בעוד וולף מנסה בצורה עדינה להכנס לשאלות אישיות ולחלץ ממנו יתר פתיחות, הוא מנסה לראיין  אותה וגם מצליח.

   וולף : "מה החולשה  שלך"? אריאלי  : "קשה לי  ביום יום להגיד לא, יש לי תחושת מחויבות גדולה, קשה לי להחליט  מה חשוב  יותר ומה פחות".

וולף :"מה ההנאות שלך ?" אריאלי :"אני פחות מתעסק  בהנאות שלי, כמו  לשבת על ג'ין וטוניק, לשמוע ציוץ צפורים, לראות פריחה, אבל  יש לי חלום  שאולי אצליח לשנות משהו במערכת החינוך.  פעם השתעשעתי ברעיון  שלא יצא לפועל לעשות תוכנית על אנשים שלא עושים רושם  טוב בתחילה, כמו  להתרגל  בראשונה לקפה או בירה".

  וולף  מנצל  את רגעי "החולשה"  האלה  ושואלת :"איך גבר כל כך נדיר כמוך מסתכל על דברים מבחוץ ומבפנים".

   אריאלי : "....אממממ". וולף :"השתיקות האלה יהרסו לי את הפודקאסט"?  אריאלי :"אני  באמת לא חומר טוב למישהו שרוצה לחיות עם מישהו כמוני שרץ ממקום למקום, עם מישהו שמבטל כל הזמן  דברים ופגישות".   כדי להסביר הוא מוסיף את

המושג בפסיכולוגיה "בטחון של מגע": " הורי גידלו אותי בצורה זו, שעם  הבטחון  שבחיי תמיד יהיה  מישהו שלא  יתן  לי ליפול".

   נרגענו פרופ' דן אריאלי.

   את גיל חובב מקדם   קטע  משל שופן. חובב בעל תארים  רבים :סופר, מחבר ספרי בישול ועוד ומגיש תוכניות בטלויזיה.

חובב :"עם פתיח  כזה  כשלך,אורית, אני מרגיש כמו שמדברים עלי בטקס קבורה".

    חובב הוא מרואיין חלומו  הרטוב של כל  מראיין, אין צורך לדרבן אותו, הוא מלא  בכל טוב כמו היה פלפל ממולא.

 וולף :"ספר  על תוכנית שלך  שהיתה  קשה במיוחד ליילד אותה". חובב:"זה התחיל בשיחות עם אנשים חכמים. פרופ' אומן מקבל פרס נובל לא התרצה   להשתתף בתוכנית שלי שהוקלטה  בימי שישי, בהיותו דתי התנה דבר אחד "עד שלא  אעשה את מוס השוקולד שלי  אינך  יכול לבוא אלי".. מכאן התפתח הרעיון לראיין את חתני פרס נובל מכל  העולם, כשהנושא העיקרי  הוא בישול . 

  "כתבתי  3 ספרים בהם ספרי בשול וגם סיפורי ילדות בירושלים. בעצם לא רציתי להיות סופר, רציתי להיות מנהל מלון".

   חובב :"ומה את רצית להיות אורית".  וולף :"הייתי רוצה להיות מבקרת מסעדות.  גיל, איך זה באמת להיות מבקר מסעדות, הרי לך יש נסיון בזה".

חובב:"כשאתה מבקר אתה מרגיש אדנות ושליטה,כאילו בוא נכניס להם,   זה מגעיל  אותי. מילדות כבן למשפחת בן יהודה,גודלתי מגיל אפס  שאני המתנה שהיקום נתן לעם ישראל, ולכן איני צריך להוכיח לאף אחד שום דבר."

  וולף :"מהי הפיסגה  שטרם כבשת ?"   חובב :"לבשל באנטרטיקה   אוכל תימני  עם הסבתא שלי מזל,תימניה  אסלית מצד אבי".

 וולף :" ומהי הסטיה שלך ?"..חובב :"לאכול לחם עבש-יבש   ולפתוח  בכל מלון שאני מגיע אליו דלת שאולי הפעם זה יהיה  חדר במלון ריץ".

"ומהי הסטיה שלך אורית"  שואל חובב..וולף "כשאני  חוזרת מאוחר אחרי קונצרט אני מלאה  באנדרנלין, אני מנקה את הבית, פנלים ואבק ואז אני  מרגישה שהכל, גם בי, מתנקה ".

    אנחנו   רגילים למראיינים שונים הן  ברדיו והן   בטלויזיה, שני  המרואיניים הראשונים של  אורית  וולף היו בהחלט פתיחה

מבשרת  טובות, אולי בזכותם  של כורסא או ספה או רגלים יחפות  על רצפת  הסלון הפרטי של אורית.

   

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר