בקומדיה יש אבחנה בין דמות הליצן לדמות האדם הרציני .

מודי בר-און שילב רצינות ועומק לצד קלילות וצחוק תוך שהוא נעזר בשתי אהבותיו הגדולות: מוזיקה וספורט.

                 דרכו התרבותי של בר-און

הוא נולד בקריית טבעון וגדל בחיפה אך הסיפור שלו מתחיל במלחמת לבנון הראשונה שם הוא שירת כלוחם וכפי שקרה לרוב האנשים שלחמו בחזית את המטען הרגשי שלו הוא פרק בלימודי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב שם פגש בין השאר את צביקה הדר, טל פרידמן שיהפוך להיות חברו הקרוב.

בהמשך הוא הקים שלישיה עם גדי פור ויוסי פרץ בתחילת שנות התשעים שנקראה "איך זה עובד באמת".

מודי הושפע מההומור הבריטי השנון ומהומור האמריקני המעט גס, והוא ניסה לשלב זאת בהופעותיו הראשונות.

לא תמיד זה היה בהצלחה גדולה ולימים אף היה מספיק אמיץ להודות בטעות שלו.

לאחר שהחליט לנטוש את עולם הבידור הוא הספיק לעשות עוד קצת סטנד-אפ בתכניתו של שר החוץ יאיר לפיד עד שהצטרף לערוץ הספורט בשנת 1996.

                    מודי בערוץ הספורט

הערוץ הספורט שילב מודי בין אהבתו לכדורגל ואהבתו להיסטוריה.

שידורי הספורט עד אז התאפיינו בשידור המשחק עצמו ובתגובות שלאחריו.

בזכות מודי כיום יש את לפני המשחק ,המשחק עצמו שהוא המנה העיקרית והסיכומים שבסוף.

מודי לקח זאת מהטלוויזיה הבריטית והאמרקאנית שמרבות לעשות זאת לפני משחקי NBA , NHL ועוד.

באולפן ליגת האלופות הוא שילב בין אהבתו למוזיקה ואהבתו לספורט (בתחילת הדרך של אולפן ליגת האלופות הוא אירח זמרים אך לאחר מכן החל לחבר מילים לשירים שאהב אשר יתאימו למשחקים המשודרים באותו יום.

מודי גם היה איש רציני שידע להנחות תכניות אקטואליה בסגנונו הקליל והפשוט שגם עם הנושא לא היה מעניין הוא ידע להפוך אותו לכזה.

בשנת 1996 הוא הגיש את התוכנית "הכל פתוח" בחינוכית, הוא הוא חלק מהגשת התכנית "הינשופים" בערוץ 8 והגיש תכניות אקטואליה חברתית ב"רשת 13".

מודי נודע גם כדוקומנטירסט ענק בשל אהבתו להיסטוריה של ארץ-ישראל.

              מודי הדוקומנטריסט.

בסוף שנות התשעים חבר ליוצרת התיעודית ענת זלצר והשניים הפיקו את סדרת המופת "הכל אנשים" אשר ספרנ את סיפורם המרתק של אנשים שהקימו את המדינה ותרמו לה תרומה ייחודית.

בתחילת שנות האלפיים משלב מודי בין אהבתו לתרבות כאשר הוא יצר עם ענת זלצר את "במדינת היהודים" ,ובהמשך הוא יחדור עמוק אל ההיסטוריה של ארץ ישראל בכלל ושל תל-אביב בפרט.

מודי לימד אותי איך אפשר להפוך נושא כאוב למעניין מבלי להתאמץ כל-כך ואיך אפשר גם ליהנות מספורט גם כאשר הקבוצה שלך היא אנדר-דוג מוחלט.

יש כאלו המשווים אותו לשדר האגדי מאיר אינשטיין ויש בזה מעט מן הצדק.

שניהם היו דומיננטיים ,סמכותיים ,פרטיים , וכולם הבו אותם בשל אופיים המיוחד.

צריך לשמר את הסגנון שהכניס מודי לשידורי הספורט בכלל ולתרבות בפרט במיוחד בעולם בו אנו חיים שהוא קולני ורועש.

אפשר וצריך להיות סבלניים ,עם רצון להקשיב וללמוד ואיך לדבר לאט ופשוט.

זה מה שאני אזכור ממנו וכך צריכים לעשות שאר אנשי התקשורת לא חשוב מהיכן הם באים.