הבלט הישראלי הציג שלוש יצירות בכוריאוגרפיה של ברטה ימפולסקי. שלוש יצירות השונות אחת מהשניה הן בסגנון, הן במצב הרוח בהן והן באופיין.

"אקסטה" היתה היצירה הראשונה. היא שילוב של תנועות האופייניות לבלט הקלאסי עם המוסיקה המודרנית. מלווה את הכוריאוגרפיה מוסיקה המבוצעת בכלי הקשה שונים ולקראת הסיום כלי מיתר וקול סופרן.

הביצוע בו השתתפה כל הלהקה היה טוב מאוד. היתה התאמה מלאה בין תנועות הרקדנים וצלילי המוסיקה. הכוריאוגרפיה היתה מלאת חן, קצב, יופי ורעננות וזרמה היטב בצורות יפות. היא ביטאה את רוח המאה שלנו כאשר ימפולסקי השתמשה כאמור בסממנים של המחול הקלאסי ולסירוגין באלו של המחול המודרני. לדברי הכוריאוגרפית ריקוד זה ביטא את מעגלי החיים על עליותיהם ומורדותיהם.  

המחול השני "מדיאה" היה שונה מקצה לקצה מהראשון. בניגוד לעליזות שב" אקסטה" כאן שררה הקדרות, מוסיקה מאיימת, בוכייה. זה היה ריקוד מלא מתח, ענין והבעה. מדיאה-אלנה רוזנברג בטוגה אדומה בולטת היתה טובה מאוד וכך גם שאר המשתתפים הן הסולנים והן הלהקה.

המוסיקה של לואיג'י נונו היתה כצלילים מסתובבים בסחרחורת ותאמה את התפאורה-טל יצחקי- שהיתה מעגלים מעגלים כחלזון .

מדיאה שנבגדה ע"י בעלה היא כולה יצר נקמנות. היא הורגת את המאהבת ואת ילדיה היא כדי להעניש את בעלה אך אינה מוצאת מנוח, מתייסרת ופעולותיה הלא הגיוניות גובלות בשיגעון. הכוריאוגרפיה של ימפולסקי מעניינית, המחול מלא מתח, ענין, הבעה כשהקדרות משתלטת עליו.

אנו מרגישים את צערה של מדיאה ,האימה, המבוכה אך קשה למי שאינו מכיר את הטרגדיה שכתב איריפידס לראות זאת בה. סוף המחול פתאומי כאילו ונפסק באמצע. אולי היתה כוונה מסוימת בכך.  

הערב הסתיים עם "ני-נע" למוסיקה מאת קמיל סן סנס. ימפולסקי אומרת על הריקוד "המוסיקה העניקה לי השראה. המירקם ההרמוני שלה המחישו לי חזיון של רקדנים בתוך קליידוסקופ".

המחול יפה מאוד, רענן, עליז, קיצי ושמח אך בתחילתו התאפיין בתנועות לא אחידות ולא מתואמות של הרקדנים.

לראות או לא לראות: ערב מגוון, נעים ביותר לאוהבי המחול.