כל מי שראה את "השחקן" של רוברט אלטמן, זוכר את סצינת הפתיחה, בה יושב גיבור הסרט בחדר ומבקש מהאנשים שבאים לפגוש אותו לתאר לו את הסרט שהם מבקשים ממנו להפיק ב "25 מילים או פחות". לאחר מכן, אם הוא רואה בהצעה פוטנציאל עסקי, הוא זורק משהו כמו : "או.קיי, נלהק את ג'וליה רוברטס ואת בט מידלר ויש לנו להיט. נקסט!".

"השחקן" של רוברט אלטמן לועג לתעשיית הסרטים ההוליוודית. מאז שנות ה-80 קיים בקרב יוצרי קולנוע בארה"ב זרם מחתרתי של יוצרי סרטים, המתקרא "עצמאי". הם לא ממומנים על ידי האולפנים הגדולים, ובכך החיסרון הגדול שלהם : הם מופקים בדרך כלל בתקציב זעום (אם הם מופקים בכלל), וזה לפעמים פוגע בתוצאה הסופית, אבל, זהו גם היתרון הגדול שלהם : מכיוון שאין דוד שמן, עשיר ומזיע שמעשן סיגר מאחוריך, ואומר לך כל רגע איך לעשות את הסרט (למרות שאין לו מושג בבימוי), החופש האומנותי בסרטים עצמאיים הוא הרבה יותר גדול, ואם הבמאי והעוסקים האחרים בתחום מוכשרים מספיק, ברוב המקרים, הסרט גם הרבה יותר מעניין מכל מוצר הוליוודי מצוי.

ג'ון סיילס בן ה-57 היה שם למן ההתחלה. את סרטו הראשון, "חזרתם של השבעה מסיקוקוס" (שהיווה השראה, כמה שנים לאחר מכן, ללהיט "החברים של אלכס") מימן סיילס בעצמו, וכך עשה בכל סרט שביים מאז. סיילס הוא גם תסריטאי להשכרה, ואף שחקן לעת מצוא (גם בסרטו החדש הוא מופיע לסצינה אחת). אלו הן, כפי שניתן לכנות בארה"ב ה-"day jobs" שלו. דרך העבודות האלו הוא מתקיים, ועם הכסף שהוא שם בצד, הוא מממן את סרטיו. "האנידריפר" הוא סרטו ה-16 במספר.

הדבר המלהיב הראשון שניתן לומר על "האנידריפר" הוא שהוא לא נראה כסרט דל תקציב. הצילום הנפלא (של דיק פופ, הצלם הקבוע של מייק לי האנגלי) לא מקמץ בתנועות מצלמה, אבל בעיקר מביא אל המסך קשת צבעים חומה-צהובה חמה, שמשרתת את אהבת האדם שיש בסרט. גלריית הדמויות שמציפות את המסך רחבה ולא אופיינית לסרטים עצמאיים, הנוטים לצמצום בדרך כלל.

צפו בטריילר של הסרט

את קאסט השחקנים מוביל דני גלובר המרשים (סדרת סרטי "נשק קטלני", ולאחרונה גם "קדימה תריץ אחורה"), בתפקיד טיירון פרוויס, בעליו של מועדון המוזיקה הרעוע "האנידריפר" באלבמה של תחילת שנות ה-50, העומד בסכנת סגירה. בסמוך הוקם מועדון חדש ומצליח, הנושים נעשים חסרי סבלנות, וגם החוק נושף בעורפו. אבל בעזרת הרבה תושייה, ולא מעט קומבינות, מצליח טיירון לארגן מופע מוצלח ומצליח שמוציא את המועדון מהבוץ.

המעלה הגדולה ביותר של "האנידריפר" היא האהבה האנושית הגדולה של ג'ון סיילס. האהבה הזו כמו נוזלת מן המסך, עד שבא לך לחבק את כל האנשים שמולך. אלו אינם אנשים מושלמים. להיפך. דווקא עם הצגת הטוב שבהן לצד החולשות האנושיות שלהן מצליח סיילס לקרב אותי אל האנשים החמים האלו.

יש ב"האנידריפר" סצינות שלכאורה לא מקדמות את העלילה, וניתן היה לערוך אותן החוצה מהסרט. אבל דווקא הסצינות החמות והאנושיות האלו הן אלו שמכינות את הקרקע לסיפור המרכזי על ידי הכשרת האוירה הרגועה והאוהבת. בנוסף, הימצאותן של הסצינות האלו בסרט מאיטה את קצבו (אורכו של הסרט הוא שעתיים), מרגיעה את הנפש, ומאפשרת לנו להימצא עם הדמויות עד שבסוף אתה לא רוצה לעזוב. לשיא מגיעים הדברים כשאנו מגלים שלדמות הראשית יש סוד אפל בעברה, כזה שמערב הריגה של מישהו, ולמרות זאת, אנו הולכים איתו ורוצים בטובתו, כנגד כל הסיכויים.

כמובן שאם מדובר במועדון נחוצה מוזיקה, והסרט משופע במוזיקה שחורה מצוינת. מדובר בתחילת ימי הרוק'נ'רול, והמוזיקה החשמלית רק מתחילה את דרכה. יש בה תמימות וטריות, והרבה אנרגיה. את הגיטרה החשמלית בסרט יצר הזמר-נגן בעצמו, ממש כפי שכל הסרט הוא עבודת-יד ביתית של ג'ון סיילס. ואין כמו האוכל והאוירה של הבית.

"האנידריפר"

בימוי : ג'ון סיילס

ארה"ב 2008

****