הספר בנוי על עובדות אמיתיות, הדמויות בחלקן הגדול מופיעות בשמותיהן האמיתיות. התאריכים בדוקים, הציטוטים נלקחו ממכתביהם, מראיונותיהם, ספרים וסרטים.

  זה סיפור אהבה שאין בו אהבה בין שתי דמויות, מרילין וראלף  גרינסון  הפסיכואנליטיקאי האחרון שלה. בין 4 ל-5 לפנות בוקר  באוגוסט 1962 קצין המשטרה ג'ק קלמונס  במשטרת לוס אנג'לס, מקבל שיחה בו קול גברי מודיע : "מרילין מונרו מתה, היא התאבדה".

   ג'ון מיינר  בתפקידו כסגן מנהל המחלקה לרפואה משפטית בלשכת התובע המחוזי היה נוכח בניתוח גופתה של מרילין   שנעשה בידיו של  דר'  תומאס נגוצ'י. הדו"ח נחתם במשפט " סביר להניח שהתאבדה". מיינר  תימלל את  ההקלטות  עבור  גרינסון בשנת 1962. 43 שנה אחרי מותה ההקלטות אבדו. מיינר  "הכרתי את גרינסון כאשר למדתי רפואה. השתתפתי  בשיעורי הפסיכאטריה שלו.כיבדתי אותו  אז וגם כיום. הוא קרא  לי יומיים לאחר מותה של מרילין להאזין לשתי ההקלטות שקבל ממנה ביום האחרון לחייה ב-4 לאוגוסט 1962. הוא השאיר אותם בידי בתנאי שלא אגלה את תוכנן לאף אחד. שנים כבשתי  תשוקה  לומר את האמת. היום אחרי  25 שנים    אחרי מותו  אני מגיב   כדי  לפזר את האשמות  שהעלו נגדו  ודברו על  "רשלנות פושעת".

    במרפאתו מול האוקינוס  השקט גרינסון  שהיה נסער, לא מגולח, השמיע לי הקלטה בת 40 דקות, בקול אמיץ וחודר כשהקליטה  לתוך הרשמקול שקנתה  כמה שבועות קודם כדי לספר למטפל שלה על  מחשבותיה מחוץ לטיפול.  מיינר "מתוך דבריו של גרינסון וההקלטות ששמעתי אני מגיע למסקנה שאין  מדובר בהתאבדות. מסרתי את הדו"ח  שלא קיבל  תגובה. ב-17 באוגוסט   התיק נסגר הדו"ח שלי נעלם".

     מתוך 2 המעטפות שהניח  מיינר על שולחנו  של באקריט, עיתונאי, באחת מהן היה צילום של חדר המתים לבן על לבן, אשה  עירומה בלונדינית. במעטפה השניה   6 תמונות שצולמו כמה  ימים קודם במלון פאר בגבול קליפורניה-נאבדה, מרילין כורעת על  4 וגבר צוחק הבועל אותה.

    לפני  שעזב מיינר את גרינסון הוא שאל אותו שאלה אחת:"האם  היא היתה עבורך מטופלת רגילה, מה  היית בשבילה ?"היא

הפכה לילדה שלי, לסבל שלי, לאחותי, לטיפשותי " ענה גרינסון בלחישה.

   מיינר לא הגיע  לעיתונאי  באקרייט למסור את מפתח החידה שהציקה לו. הוא בא להעלים את  השאלה : מה  אירע במשך  30 חודשים בהם  נשבו גרינסון ומרילין  בשגעון האהבה של פסיכואנליטיקאי שחרג מסמכותו ?

    הקשר  בין המטפל למטופלת החל בשדרות סאנסט בינואר 1960. גרינסון "היא היתה כל כך יפה, אני חסר כל חן, בלונדינית שטחית ורופא הצולל  למחשכי הנפש. אני הייתי חית במה מכור לקולנוע והשתמשתי בפסיכואנליזה כדי למצוא  חן.היא היתה 

אינטלקטואלית שנמלטה מגיהנום  מחשבותיה בעזרת קול ילדותי  והפגנת טיפשות".

    מרילין התחילה בטיפול כשהיתה אמורה לשחק בסרט "בוא נעשה  אהבה" לצד איב מונטן שהיה מאהבה גם בסרט וגם במיטה.

 מרילין אספה  מספר מטפלים בשנים מועטות : מרגרט  הוכנברג ומריאן קריס. גם כמה פגישות היו לה עם אנה בתו של פרויד.

גרינסון היה  הרביעי שלה.  מרילין החליפה  53 דירות  במשך חייה הקצרים, נעה בין ניו יורק  ללוס אנג'לס.

    כבר  בתחילת צילומיה הקולנועים  בגיל  22 היא מכרה כל מה שיכלה  לכל דורש את גופה למפיקים ולפרטנרים ,היא נאנסה  אין ספור פעמים, ותמונות העירום  שלה   גירו צופים אנונימים.

   איליה  קאזן הבמאי הידוע שהפך למאהבה ואחר כך לידידה מתאר אותה "זאת היתה נערה פשוטה ילדונת עם נפש  ישרה. הוליווד השכיבה אותה על הרצפה ברגלים פתוחות,  מפצה את הכבוד העצמי  שלה במספר הגברים שיכלה לפתות".

    אחרי נסיון עם כמה מטפלים היא מתרכזת  רק בגרינסון שהציע לה להפגש באופן קבוע בביתו כדי לא למשוך תשומת לב. ראה אותה 6-5 פעמים בשבוע ואף עודד אותה להתקשר אתו כל יום.

     טרומן קפוטה סופר וידידה הטוב "האחים  קנדי לא הרגו אותה  כפי שחושבים  אך הם שלמו לאחת מחברותיה  פאט ניוקומב כדי  שלא תגלה על מערכת היחסים שלהם ואחרי מותה של  מרילין שלחו אותה להפלגת תענוגות מסביב לעולם  למשך  שנה".

    ככל שעובר הזמן סלילי וידאו,תמונות עירום, חיתוכים שנפלו   בעת עריכת סרטים נעלמים   ואחרי שנים הם צצים מדי פעם. מרילין היתה קשורה לצלם ביל וודפילד ואהבה את  סגנון הצילום שלו. פעם פרנק סינטרה מסר לו לפיתוח צילומים. בחדר החושך הוא כבר הבחין שמרילין היתה חסרת הכרה ומסוממת כשהיא נאנסת בנוכחותם של סאם ג'יאנקה ופרנק סינטרה.

   כשמתברר שמרילין מתה החשדות הראשונות מובילות   לרופא הפיסיכואנליטיקאי  שלה  הקרוב ביותר גרינסון שנחקר שוב ושוב. קונספירציה  קשרה אותו להאשמות שונות כמו סחיטת המטופלת, קושר קשר ציוני,סוכן הקומינטרן או  מי   שגויס לרגל אחרי המאהבת של נשיא ארה"ב. 

     גירסאות שונות נמשכות עד   עצם היום הזה  כמו  שג'יאנקה פעל  בשרות המאפיה וסוכנות ה- CIA  שלחה אותו להרוג

את השחקנית  כדי להכתים את שמו של קנדי. 

    הירושה  שלה הוערכה ב-92.781 דולר. בצוואתה האחרונה  היא הורישה  לאמה,אחותה החורגת וכמה ידידים חפצי ערך  בסכום  של 3.200 דולר. היא  צוותה  גם ללי סטרסברג המורה  הידוע למשחק וכן למרכז אנה פרויד בלונדון.   הורישה גם למריאן קריס הפסיכואנליטקאית לשעבר שלה. חוזי ההפצה של סרטיה  הכניסו כ-1.5 מיליון דולר לשנה יותר משהיא  הרוויחה כל ימי חייה. מאות חברות קנו את הזכות להשתמש בדמותה לצרכי פרסומת או  מכירת חפצים,כרזות, חולצות טי, את גופה ופניה על 

מחברות בית ספר, תריסים וניציאניים, גרבונים, מקלות  ביליארד ותבניות אפיה.  

   למחרת מותה  כל מה שנותר ממנה הפך לחפצי פולחן. בשנת 1999 החפצים  של  לי סטרסברג נמכרו ב-13.4 מליון  דולר ב"כריסטיס" בניו יורק. אפודת הצמר מבית "זקס" שלבשה  והופיעה בו בצילומי בארים על חוף סנטה מוניקה נמכרה ב-167.500 דולר. שמלת הגב החשוף מהסרט "בוא נעשה  אהבה" נמכרה ב-52.900 דולר. השמלה הצמודה של ז'אן לואי  ממוסלין משובץ בכוכבים זעירים שלבשה  7 דקות במדיסון  סקוור גרדן הגיע לסכום של  מליון. הספרים נמכרו  בערך של 600.000 דולר. רבים   מהם היו  מנוקדים בשוליהם   הערות בכתב ידה כמו כן   פתקים קטנים נמצאו בין דפיהם.  גם הפסנתר הקטן הלבן  שאמה גלדיס בייקר  רכשה לבתה בהיותה בת 9 נרכש על ידה,נעלם ושוב נמצא במחסן אי שם בניו ג'רסי. בסופו של דבר נמכר  בסכום של 662.500 דולר לזמרת  מריה קארי. סרטים לרוב  נעשו  בהשראתה. דיוויד לינץ תכנן סרט שיהיה מבוסס על חייה. החפצים  שראה נתנו לו את ההשראה לסרט "קטיפה כחולה".מסמכים רבים נעלמו או  נקברו יחד איתה. דברים  שהוקלטו נמחקו  ממקרופונים שהיו בכל פינות  בדירותיה  הרבים ואף אלה שהושתלו בשני מכשירי הטלפון שלה. שעות שעות של צלילי קולה הוסתרו ואף הושמדו.

     מרילין מונרו שהיתה  חלום רטוב לפנטזיות נכנסה  לפנתיאון המקרים שלא פוענחו עד הסוף. שני השחקנים הראשיים באפיזודה  זו  הם דמויות ששחקו   והופיעו  למעשה היו  מכוסים במסכות. שהרי מרילין מונרו במקור היא  נורמה ג'ין בייקר וראלף גרינסון הוא רומיאו גרינשפון.