אורה לבית צוקרקנדל, שם  שמתאר פיסות סוכר מזוקקות מושחלות על חוט, שהיה מוכר   וידוע  גם בשווקי ישראל, יוצאת בשנות השמונים לחייה למסע האם יש קשר בין משפחתה שמקורה בגליציה המשופעת  בחצרות רבנים, עניה ושבעת פרוגרומים לבין  הענף הוינאי שפרח בין שתי מלחמות  העולם, שבניה סופרים,משוררים ורופאים. משפט מיומנו של בן דוד אביה היה הדרייב של מסעה.

"איך יתכן שבן  אחד מלמד תינוקות בגליציה והשני פרופסור מפואר  בוינה".

    לקראת  הנסיעה היא נערכת כמגלה ארצות, מחברות בעלות הסלילים, ליצור קשר עם אנשים שהכירו את וינה,לאסוף כתובות ספרים ומפות. בעזרת המחשב היא מגיעה לאן  מארי אוקונור מי שכתבה את  "האשה בזהב" שבמקרה התגוררה סמוך לידה.דוד רובינגר יליד וינה  צלם עטור פרסים,שכן אף הוא שהדריך אותה  לגבי מקומות שחשוב שתבקר. במשרדי הקהילה היהודית קבלה  רישומים לגבי בני צוקרקנדל,מועדי פטירה ונשואין  וכך  התמונה מתחילה להתבהר לגבי השבט הוינאי. לענף  השני המזרחי

היא תגיע בהמשך   העלילות שספרה "  בסלון של ברטה"  משופע בהם.

   אורה בוחרת להתמקד  בברטה ואמיליה שהפכו לגיסות כשנישאו לאחים צוקרקנדל, ברטה לאמיל פרופ' לאנטומיה ולאחיו אוטו

רופא אף הוא. ברטה לבית שפס,מכירה את אמיל באחד הנשפים שמאלי  אמה היתה עורכת בסלון ביתם. אמיל צעיר וכבר הגיע

לדרגת פרופסורה, שגילה  חלקים שונים בגוף האדם  כמו עצם חיבור בבטן וכן  רקמה ובלוטה שנקראת "בלוטת  צוקרקנדל" הם נישאים  וברטה פותחת  את הסלון שלה  בוינה כדוגמת  אמה וסלון אחותה סופי בפריז.

   בזמנים  בהם נשים  התקבלו כקישוט בצד בעליהן ולא נועדו להיות סופרות,ציירות, מדעניות, הסלון היהודי שנוהל   ע"י סלונייריות פעל בערים שונות באירופה והסלון של ברטה  נצץ  כיהלום ביניהם. אמיל הבעל ,פמניסט ,יישם בביתו את מה  שנשים  חלמו  ונאבקו, מימוש עצמי בלי לוותר על  רצונן שלהן. בסלון שלהם  התנקזו  טובי הסופרים ומוזיקאים  שהתערבבו עם אנשי מדע ורפואה בהם: ארתור שניצלר, זיגמונד פרויד,גוסטב קלימט, אוגוסט רודן, אלמה ומאהלר נפגשו לראשונה  בסלון זה, וגם

ז'ורז' קלמנסו מי שיהיה ברבות הימים לראש ממשלת צרפת. 

   ברטה משחר ילדותה כשהיא  עוזרת לאביה מוריס שהיה בעל  כמה עיתונים, נפגשת עם מדינאים ופוליטיקאים ובעצמה היתה עיתונאית נבחרה ע"י קלימט,יוזף הופמן, אוטו וגנר וקרל מול להיות דוברת התנועה  שהקימו :הזצסיון (נטישת  העבר). היא במאמריה הציגה  לציבור את יצירותיהם  ותערוכותיהם . בסלון ביתה היו רהיטים מתוצרת סדנאות וינה (וורקשטאט) המקבילה לאר-נובו הצרפתית.

   הסלון של  סופי   אחותה בפריז היוה גשר בין שתי התרבויות צרפת ואוסטריה  וברטה  היתה נוסעת הלוך ושוב לשם וכך  הכירה  אישים כבנימין דיז'ראלי שלימים יהיה ראש  ממשלת  בריטניה וכן   את ז'ורז' קלמנסו הבוגר ממנה בשנים, ועד ליום מותו ברטה לא  חדלה  מלהיות איתו בקשר אישי .

     בספרה  אורה מכניסה את עצמה לתוך  ההתרחשויות  עם כמה דמויות חשובות  לא  כזבוב על הקיר אלא לפתח בעזרת  הדמיון שלה  איך היתה מנהלת  שיחה אם  היתה נמצאת פנים  אל פנים  עם אותה מרואיינת.  השיחה הראשונה  הזו תהיה עם   ברטה: "חשוב לי להסביר לך את הצורך שלי לכתוב עליך. במדינה שלי מעריצים את  עבודותיו של קלימט אבל   אני לא  שוכחת  מי היו  באי ביתך בעידן שכבלו נשים  לביתן,הרחיקו אותם מהשכלה  ועבודה וייחסו להן  תכונות מעליבות כמו:שטחיות, פתייניות. את היית המצפן ומורת הדרך לשבור את כל הדעות הקדומות, היית אחת מעוד נשים  שהרחיבו   כל  סדק  בחומות  שסגרו עליהן".

    הביקור השני של אורה בוינה היה לפקוד את דיוקנה של אמיליה לבית שלזינגר שנישאה לאוטו צוקרקנדל אחיו של אמיל אף הוא רופא. בעינים צלולות  היישירה מבט מקיר ארמון  בלוודה. פניה וצוארה טופלו ע" קלימט ואילו שמלתה  והצעיף העוטף אותה  משורטטים בפחם ובצבע יסוד. כאן אורה  מתערבת  ופונה לאמיליה "מדוע הוא צייר רק מתווה של יד אחת והאחרת החביא מתחת לצעיף כאילו רמז שאישה כמוך אינה יכולה להחלץ מכבלי נשיותה  ונותנת לאחרים לשלוט  בחייך"

. אמיליה מפנה את תשומת  ליבה של  אורה  לטבעת  דקה שעל אצבעה   ואורה ממשיכה "קלימט ידע  בדיוק מי את ומהם חייך

והיה מודע לתהום הרובצת לפתחך וחזה את התפוררות הנשואין שלכם".

   אורה ממשיכה באותו קו של   התערבות דמיונית והפעם היא מזמנת את  עצמה לפגישה  שתיערך בין אמיליה לברטה בקפה פרימל,אחד מבתי הקפה המפורסמים  בוינה. אמיליה מחליטה לשאול את גיסתה איך אפשר להתרגל  או להתגבר על  רגש  הקנאה שהיא חשה כלפי הערצת הנשים הצעירות העוטפות את אוטו בעלה הרופא האלגנטי בעוד היא מרגישה שיופיה  הולך ודועך. ברטה פונה  אליה בשם  החיבה  מלצ'י שהיה נהוג  בנעוריה. "אשה צריכה לשאוף שיעריכו אותה לאו דוקא בגלל יופיה. יש לצאת נגד השתיקה של הנשים ולהגיע לכדי שיויון בכל תחומי החיים. את מלצ'י בעלך הזמין את דיוקנך אצל קלימט סימן שאת חשובה לו".  אמיליה שלא בדיוק  הבינה את  כוונתה של  ברטה, יוצאת לשיחה גלויה עם  חברתה אדלה בלוך-באואר, זו אדלה שהציור שלה ע"י קלימט קבל את  התואר  "האשה בזהב". ולאחר  שאמיליה  מספרת את רגשותיה  עונה לה אדלה : "שתינו הרגשנו את הכמיהה והעונג  שיש למבטיו של גבר ביושבנו  לפניו כמודל, הוא  הגבר שכולן חשקו בו ורצו להיות מצוירות על ידו. אל תשכחי ששתינו מעולם לא  יצרנו או משהו שראוי להזכר בו רק הציורים  הן שיעידו שהיינו  ושתקנו".

   בפרק בו  אורה מבקרת  במוזיאון הזצסיון שברטה  גרמה להקמתו , היא מתעכבת  על "האפריז של בטהובן" העוטף את 4 קירות האולם,יצירה מונומנטלית של קלימט  שנוצרה בעקבות הסימפוניה התשיעית של  בטהובן.

   עכשיו על הקשר  הגליציאני והוינאי. זה קרה בבית המרפא בפורקרסדורף. במקור היו שם בית חולים ובית מרפא, עם הקמתם בשנת 1905 הפכו  להיות   לדוגמא  לאדריכלות ותרבות העיצוב המודרני והעכשיוי שתכנן  יוזף הופמן ואת הפנים עיצב 

קולומן מוזר שניים מהדמויות הנערצות  של אותה תקופה. הקלינטים היו אמנים וסופרים  ועשירי עולם. הניהול  והבעלים היו  של בני משפחת צוקרקנדל  שלא היו יעילים ואחרי כמה גלגולים של  משטרים זרים   מתחלפים  הפך להיות מוסד סיעודי לקשישים.

   בעוד אורה הוזה על היופי  שהיה   המקום לפי ספרי האמנות, על הפסלים  בכניסה,על רצפות שחור-לבן והרהיטים  הקוביתיים

הלבנים נטולי כל קישוט, נכנסת  אליה   להזיה  הסבתא רבתא חיה-שפרה  לשבט הצוקרקנדלים  מגליציה. אורה מיטיבה לתאר את  פניה הצמוקים המנוקדים  בשתי עינים  שובבות . יושבת  לידה  ומספרת על כל מה שראתה  בזמן היותה בבית המרפא,

על העובדים  שחלקם ידע אידיש, על גבירות מגונדרות ועל המקרה  כיצד הגיעה  להיות מנותחת ע" הדוקטור  השייך למשפחתה. בהיותה חולה  ניסתה לרפא  את מכאוביה  בשיקויי שורשים. הרופא שאליו הגיעה עם   כלתה הסביר שלפי האבחנה  שלו עליה

להגיע לוינה לפרופ' אוטו שנראה שיש  ביניהם קשר  משפחתי. הרופא כתב למוסד בוינה ובתשובה נאמר כי  הפרופ' ישמח לטפל  בחיה-שפרה וגם צרף דמי נסיעה. כמובן שבלי ברכת הרב  לא הסכימה  הסבתא לצאת לדרך.  אחרי הניתוח נתנו  לכלתה צנצנת ובה גושי  אבן אפורים שהוצאו מכיס המרה. סתבא התפלאה מכל דבר שהיה סביבה ואפילו נכנסה למטבח והחלה  לעזור ואף    לימדה את העובדים  באידיש איך למלא   עור גרון של תרנגולת בשמלץ ולחם.  ובעוד אורה  שומעת על  הנסים והנפלאות שקרו

לסבתא בוינה ובעודן מדפדפות בספר אמנות בה מצולמים  כמה צילומים  מבית המרפא, ולפני  שחיה-שפרה  נרדמת היא ממלמלת " ראיתי את  המרפאה  ואת כל  "המשוגעס" של "מכשירי העינוי" שהחולים היו מתרגלים עליהם דברים שעין יהודיה אינה יכולה  להעלות  על הלשון".

   פסחתי  על פרקים חשובים כמו מה היה  סופם של כל   הדמויות שהוזכרו בספר עם סיפוח אוסטריה לגרמניה, על סופם של ברטה ואמיליה על ילדיהם ונכדיהם, והכל   רשום  בדפי הספר  הנפלא  וכמו"כ  כמה  אנקדוטות : מי צייר ובאיזה מקרה את הרב יוסף יצחק  שניאורסון, הרב השישי בשושלת חב"ד, ציורים שנמצאו במרתף ביתו בברוקלין.

איך נערך  טקס  הפרידה מהפרופ' אמיל ב-1910, מי עיצב את קברו ומה קרה לראש  השיש שפיסל  אנטון האנאק שהיה אמור

להשתלב עם שאר ראשיהם  המפוסלים  של גדולי האומה  האוסטרית. פסלו   נותץ בשנות העשרים אולם דמותו עוצבה  מחדש והפעם בברונזה מלוטשת במלוא  גופו ואכן היום מתנשא אמיל  מעל ראשי מלומדי וינה  ב"ארקדת המפורסמים".

    ולסיכום  כמה הערות אישיות בשולי ספרה של אורה  אחימאיר :

    נחשפתי לשם ברטה צוקרקנדל בשנת 2007 כשבקרתי במוזיאון היהודי בניו יורק,תערוכה נהדרת בשם "כוחה של שיחה" על הנשים הסלונייריות היהודיות במאה העשרים. פרסמתי  במחשב באתר "פרשן"  כתבה בשנת   2022 בנושא בשם "הסלונים של  המאות 19-18  אינם רהיטים המוצבים בסלון". שם נזכרו כל  שמות הנשים היהודיות ולא רק שהיו  בעלות סלונים.

   לפני שנה הגעתי לראות את המוזיאון בעל כיפת הזהב. גם החוץ והמסביב  ובעיקר  פנים   המבנה היו מאכזבים כל כך.

ניכרת הזנחה, בחדרים הגדולים מדי פעם מושתלת תערוכה מודרנית אנונימית. באולם המרכזי  אין שום סימן ל"האפריז של בטהובן" בחנות המזכרות המבחר דליל  עד כדי לא חשוב. אין זכר אפילו לסימניה הנהדרת שרכשתי ב-2007 עליה  מופיעות   האותיות המרובעות ומשולבות של  "זצסיון", סימניה שכל  כך  אהובה עלי.