תומס ברנהארד הינו  סופר עטור פרסים יבולו  מקיף  23 ספרים,18 מחזות, 250 מאמרים  ו-5 קבצי שירה. כולם התפרסמו בזמנו של שר התרבות אוסטרמאייר. בשנים 1960 הממסד והימין השמרני מכנה אותו כאדם  המלכלך  את קינו או יורק לבאר ממנו  הוא שותה. תוכן  הספר "אחיינו של  ויטגנשטיין" יביא את עיקרי הנושא שנכתבו בגוף ראשון.

   הספר מתחיל  בפגישת הידידים משכר הימים פאול ותומס המאושפזים  באותו מוסד בבלומנשטנקגאסה. פאול ויטגנשטיין בביה"ח לחולי נפש ותומס אחרי ניתוח  בראותיו. פאול הפטפטן  מטבעו לא חוסך פרטים אודות הרופאים  ועל שכניו באותו חדר כאן כותב  תומס עליו  שהוא  מעריך את עצמו הערכה חולנית מופרזת  וכן הגיע לשיא עוינות נגד עצמו ונגד העולם הסובב אותו. תומס "אני תמיד שלטתי בטרוף שלי בעוד פאול לא   שלט בטרוף  שלו" לודוויג  הפילוסוף  בן משפחתו  היה מפורסם ביותר אולם פאול הזכיר אותו רק במשפט אחד יחיד "דודי לודוויג". כאן אביא כמה דוגמאות  לגבי שגעונו שלו "היה הולך לראות אופרה יום יום,עומד על רגליו ,זורק בוז או בראוו בקולי קולות. אהב את המנצח שוריכט או  קראיין. היה מונה  את כל התזמורות בעולם  שאינן שוות כלום חוץ מהתזמורת של וינה. "תמיד חששתי שיגיע לבקר אותי בביה"ח בכתונת משוגעים, יחבק וייבב מרה על צוארי. במקרים כאלה היה  רועד בכל גופו וממלמל מילים סתומות וקצף היה מופיע על שפתיו" בין התופעות המוזרות והרפואיות  שראה תומס אצל ידידו לא שכח מה שהם עברו ביחד "פתאום נתקפתי געגועים לאיש הזה שהיה הגבר שיכולתי לגלגל עמו שיחה 

והפכנו בו הלוך ושוב. כמה רחוקות הן השיחות שלנו על וברן,שנברג,סאטי ועל  "חליל הקסם" של מוצרט. כך  שלא יכולתי לחשוב עליו כשהוא שוכב  חשוף לגמרי. כשלא  יכול היה לקחת את בקבוק השתן שהגשתי לו שנדף ממנו  הריח שהכרתי היטב,ריחם של הגוססים. קשה לתאר את שילוב הריח לבין הדברים הכי חכמים  שלו על רביעיות של  בטהובן  וכשפיענח לי את הסימפוניה האפנר  ועשה  אותה בעיני לפלא מתמטי." שניהם היו דשים בלי הרף בגדולי הזמרים משליפין,טיטו גובי או על המבצעים  של רביעיות  ושלישיות של ארטורו בנדטי מיכאלאנג'לו ,פוליני ורובינשטיין לעומת הורביץ או אראו.

   הסופר ופאול עסקו  מדי פעם בכל מיני השגעונות שלהם "רצינו למצוא מאמר על זאידה של מוצרט שהתפרסם בעתון "נויה צירכר צייטונג" וחשבנו לתומנו שנמצא אותו  בזלצבורג מרחק 80 ק"מ  ממקום היותנו. לא מצאנו ואז שמנו פעמינו  לבאד-ריבנהאל שהיא עיר קיט וגם שם לא נמצא המאמר. משם לבאד-האל,עיר קיט גם היא ומשם  לשטיירמרק מרחק  20 ק"מ ונאדה. היינו  כמעט בטוחים שנעשה את הדרך ללינץ או לפאסאו ואפילו נרחיק לציריך.  בקיצור החלטנו שאלה חורים מחורבנים 

כי  איך אפשר  שבכל אוסטריה המתיימרת להיות תרבותית אין להשיג  את ה"נויה צירכר צייטונג". זהו  סגנון הכתיבה והחותמת שלו החזרה האין סופית  של גלגול המשפטים הלוך ושוב כמו בספרו "לחטוב עצים".

     שניהם אהבו בתי קפה. פאול היה מחליף  חליפות לפי השעות שהיו יושבים שם. "היה מגיע ל"זאכר" בחליפה לבנה וב"ברוינהוף" בחליפת פסים אפורה. היה שואל את העוברים ושבים אם שמעו על המנצח קלמפרר והיה מיד מספר שהוא מעלה  את האופרה"האשה ללא צל" של סטרוינסקי " ועוד ועוד .

   יש לדעת  שפאול הינו בן למשפחה מכובדת ומפורסמת,משפחה יהודית מומרת עטירת ממון  שעסקה בתעשיות הברזל והפלדה וכמובן   דודו הוא  הפילוסוף המפורסם לודוויג  ויטגנשטיין.

   שני הגיבורים   תומס ופאול היו מאוד קשורים לפני היותם מאושפזים והדוגמא הבאה תחדד את "השגעון" המשותף.

"רצינו למצוא מאמר  על זאידה של מוצרט שהתפרסם  בעתון "נויה צירכר צייטונג". חשבנו שנמצא אותו בזלצבורג מרחק 80 ק"מ ממקום  שהיינו בו. לא מצאנו  ואז שמנו פעמינו לבאד ריבנהאל עיר קיט וגם  שם לא נמצא המאמר. משם לבאד-האל  גם היא

עיר קיט. משם  לשטיירמרק מרחק 20 ק"מ  ונאדה. היינו כמעט בטוחים  שנעשה את הדרך ללינץ  או  לפאסאו ואפילו נרחיק לציריך. בקיצורו של דבר אלה חורים מחורבנים ,כי איך שבכל אוסטריה המתיימרת להיות תרבותית אין להשיג את ה"נויה צירכר צייטונג".  הסגנון המאופין של תומס היא החזרה האין סופית לגלגל   ולדבוק   באותם המשפטים כמו בספרו "לחטוב  עצים".

    שניהם אהבו בתי קפה פאול היה מחליף   את חליפותיו לפי שעות  האירוח. ל"זאכר"  בחליפה לבנה וב"ברוינהוף" בחליפת פסים אפורה.  תומס: " היה  שואל את העוברים ושבים  אם שמעו על המנצח קלמפרר והיה מספר מידית שהוא מעלה את האופרה "האשה ללא צל" של סטרוינסקי. בקיץ היינו יושבים על הגזוסטרה של  "זאכר" וחיינו רוב הזמן שנינו על  קיטרוגים. רק ישבנו   ומיד הפעלנו את מנגנון  הקיטורים. מרבית הזמן היינו מתבוננים בעוברים ושבתים ואין לך תענוג מלשבת, להתבונן ולקטר".

   וכאן תומס  מעביר את נקודת  הכובד שלו מפאול לעצמו, כך שהוא  מנכס את מעלליו הוא בספר שצריך להיות ממוקד רק בפאול. יחד עם זאת   חברו  מלווה כצל  את התרחישים ושותף  לגרוטסקה  של הענקת  הפרסים  לתומס. הפעם  המתוארת כאן היא טקס הענקת  פרס  ע"ש  גרילפארכר . "כל העיריות הישנות שקבלתי מהם פרסים היו מלוות  במחשבה  שאקבל מהם  כסף לכן נתתי להם לחרבן לי  על הראש. הענקת פרסים היו בעיני  תמיד השפלה הכי גדולה כי  מעניקי הפרסים הם תמיד אנשים  חסרי כשרון ויכולת וכשאלה מקבל מהם את הפרס הם מחרבנים לך על הראש וזו זכותם המלאה. כי מאחר ואתה שפל ונקלה  אתה מקבל מידיהם את  הפרס.  הפעם  חשבתי  שזה  יהיה אחרת כי האקדמיה  למדעים זה בכל זאת משהו אחר. הגענו שלושתינו ידידה שלי,פאול ואני המתנו  כרבע שעה באולם הכניסה  ואני  חשבתי שכבר בפתח יקדמו את  פני כיאה מבלי  שיזהו אותי. מאחר והמוזמנים כבר תפסו  את מקומותיהם,ישבנו באמצע  האולם. כמה מחברי האקדמיה התרוצצו. גם השרה סובבה ראשה. פתאום מישהו מאלה שישבו על  הבמה ראה אותי ולחש משהו על  אוזנו של   הנשיא הונגר ופסע לעברי. היושבים שהיו צריכים להתרומם ממקומם ולתת לחבר האקדמיה להגיע  עד אלי ולהתישב ליד השרה,ברגע זה  פרץ פאול  בצחוק שזעזע את האולם. שעה נשאו  נאומים בשבחו של גרילפארכר ובעיקר שטויות. בזמן  הנאומים נרדמה השרה ושמעתי בבירור את   נחירותיה. לפני  שעזבנו  עוד שמעתי  את השרה קוראת "אז איפוא הפייטן הזה"  מה שהספיק לי די והותר. יצאתי משם מבלי לקבל כסף וגם נתתי להם לחרבן  לי אל הראש".

    תומס מוציא עוד דוגמא מאמתחתו.  "מקרה שקרה בפרס אחר שהשמיעו  למשל שכתבתי  רומן על הים הדרומי מה שלא עשיתי מימי. עוד נאמר שאני הולנדי ושאני מתמחה בסיפורי הרפתקאות. שרבטתי על דף נייר דברי תודה ומסרתי לשר אבל הוא

שלא הבין דבר מדברי  נופף באגרופו  מול פני ועוד קרא לי כלב לפני  כל הנוכחים ועזב את המקום כשהוא טורק את דלת הזכוכית  עד שהתנפצה. הקהל  שאני  קורא  לו אופורטוניסט פרץ במרוצה אחרי השר. למחרת  דיווחו  העיתונים שאני מוציא את  דיבת המולדת  רעה".

   במשך  שנים תומס נחשב  לכבשה שחורה וכי הינו הסופר שהטיל ספק בגדולתם  של מוסדות כמו הבורגתיאטר. בעיניהם היה מחזאי פרובוקטיבי שהימין השמרני כינהו  כמי שמלכלך ויורק לבאר ממנו   הוא שותה.

   ב-1989 מת   תומס  ברנהרד באוסטריה העילית ובצוואתו  אסר להוציא את מחזותיו ופרסום ספריו למשך50 שנה מיום מותו אולם  יורשיו התעלמו מצוואתו. היום תומס  נחשב לחדשן  בתחום הפרוזה  ולגדול סופרי אוסטריה בזמננו.

    באשר לפאול שלפני מותו השביע את ידידו תומס שישא נאום על  קברו כי יגיעו   200  חברים  להלוויתו. למעשה הגיעו רק  8-9 אנשים,הוא  נקבר בלינץ בבית  העלמין המרכזי של וינה.  תומס "אני עצמי הייתי אז בכרתים וכתבתי מחזה חדש. אל קברו  לא עליתי עד היום".