כשהתישבתי לכתוב את התרשמותי מההצגה "הגיל הנכון לאהבה" מיד אחרי שראיתיה, אם כי באיחור,התלבטתי קשות מה לכתוב.האם לכתוב ביקורת חיובית עליה או שלילית.כל מה שהיתי מחליט היה נכון ולא היתי משקר לעצמי. כל זה מדוע?.  

יאיר לפיד העוסק בתחומים רבים-עיתונות,סדרות בטלויזיה ,מנחה תכניות,מראיון,כותב ספרים, עורך אולפן שישי, כתב מחזה ראשון וכעת הוא גם מחזאי. יש האוהבים אותו ויש שלא.רבים סקרנים לראות את התוצאה. הקאמרי יודע שסוג כזה של מחזות תמיד יש לו ביקוש וקהל שיבוא.השם לפיד גם מושך קהל. בימי קיץ צריך לתת לקהל גם בידור קליל, רדוד, לא על רמה מי יודע מה. השאלה היא האם יש מקום גם לסוג כזה של מחזות בתיאטרון הציבורי ולא הפרטי. תשובתי ללא היסוס היא כן והדגש על גם. ראיתי את ההצגה. באתי אליה מראש  עם ציפיות לא גדולות כי שמעתי מאנשים שראו אותה הגדרות לא כל כך מחמיאות לה.   

נכון המחזה אין בו כל חידוש.אין בו כל התפתחות.יש בו סוף עם "הפתעה"שאפשר היה לנחשה מההתחלה.זה מחזה המלא הברקות הדומות לסיסמאות המעוררות לצחוק רם. יש בו אוסף של בדיחות ואמירות כגון : "אם אני-, המתקרב לשישים-, אזנק עליה-בת ה27 יתפס לי הגב" "כשאתה יוצא עם צעירה זה כדי להכניס אותה למיטה.כשאתה יוצא עם אשתך זה כדי להוציא אותה מהמיטה" "הילדים שלך תמיד יאהבו אותך כל עוד יש לך כסף".   הכל ידוע. הכל מהחיים. הכל יכול בהחלט לקרות גם לך .

המחזה עוסק בנושא שבקושי אפשר היה לעשות ממנו פילטון קצר או פרק בסדרת "טלנובלה" ללא יומרות. אך הצגה שלמה...ובכל זאת משך שעה וחצי חייכתי, לא השתעממתי, צחקתי, נהנתי. האם זה לא מספיק. לי במקרה זה הפעם הספיק, אך אין לי ספק שכל זה אינו חייב להספיק ולא יספיק להרבה צופים ומבקרים.  

אין במחזה חידוש. אינו מושלם, בנאלי. אין התפתחות של הדמויות. הכל ידוע מראש, סטריאוטיפי. פרסה זולה שמטרתה אחת בלבד להצחיק ,לבדר מבלי לברור עם זכוכית מגדלת את צורת הבידור ואולי עם קריצה לקופה.  

האם כל זה לגיטימי. אם זה נעשה באופן קבוע ומעלים מחזה אחרי מחזה מאותו הסוג- הדבר פסול. אך אם זה נעשה לעתים רחוקות ביחד עם מחזאות רצינית או קומדיות על רמה וגם אולי כדי לתת הזדמנות לאדם ידוע לראות את מחזהו הראשון על הבמה הרי אין הרבה פסול בדבר.  

הקאמרי לא זילזל בהכנת ההצגה.השתדל ללהק אותה כראוי ואכן השחקנים עושים את המקסימום האפשרי כדי שההצגה תצליח ונראה היה לי שהם נהנים מהשתתפותם בה, אך גם הם אינם יכולים ליצור יש מאין. הבמאי-רוני פינקוביץ השתדל בהחלט לביים את ההצגה על הצד הטוב ביותר, הצליח בכך והיא אינה משעממת או נסחבת ובהחלט מצחיקה. התפאורה והתלבושות-רות דר סבירות בהחלט אם כי התפאורה ככלל לא כל כך נראתה לי מתאימה ולא היתה לטעמי. התאורה -קרן גרנק לא הפריעה למהלך התקין של ההצגה והמוסיקה-שלום וינשטיין היתה בהחלט נעימה.  

על מה בכלל מדובר בהצגה. אישה עוזבת את בעלה לטובת בחור צעיר ממנה בהרבה. בתה  מנסה להציל את הנשואין וכדי להחזיר את אמה  לאביה משדלת אותו להתחיל עם חברתה בת גילה כדי שהקנאה תחזיר את אמה הביתה. התרגיל הצליח אך היתה  "הפתעה" שחכתה לנו בסוף.  היש גיל נכון לאהבה. אומרים האהבה עיורת אם כך כל גיל נכון לאהבה. ידעתם זאת?  

לראות או לא לראות: צופים המעונינים בבידור קל לא מעמיק ורוצים לצחוק מדברים שבלוניים וידועים ובנוסף לכך קצת סלחניים יהנו הנאה מלאה.שלגר כמעט בטוח.