תיאטרון בית ליסין מציג את "אנדה"מחזה חדש מאת הלל מיטלפונקט. מחזה חזק , כתוב ומבויים היטב, משוחק  מצויין. מומלץ לראות אותו. יחד עם זאת אם הנאמר בו, מבוסס על עובדות המסתמכות על עדויות מסמכים ודברים ברי הוכחה ואינם פרי דמיונו של המחזאי, אז הוא מטיל צל כבד על מערכת המשפט באותה תקופה.המחזה מעמיד את מערכת המשפט בישראל לפחות בתקופת משפט איכמן באור שלילי ביותר כמערכת לא עצמאית ומושפעת מהדרג המדיני פוליטי. לאור הויכוח המתקיים כעת על מערכת זו בין הדרג הפוליטי לדרך המשפטי הרי מחזה כזה המוצג כעת יכול להתפרש כחיזוק והסכמה עם צד אחד בויכוח, דבר שלדעתי לא רצוי.  

המחזה דן במשפט איכמן והנסיון של הדרג הפוליטי - בן גוריון וגולדה מאיר להתערב בניהול המשפט, לקבוע את עדי התביעה, הנושאים שיעלו או לא יעלו בו וכו'. בן גוריון לא היה מעונין שנושא השמדת יהדות הונגריה תעלה במשפט מהחשש שתיפגע המפלגה-מפאי, הסוכנות היהודית וההנהגה באיי.גולדה מאיר רצתה שבמשפט יראה קשר בין הנאצים, איכמן והמופתי הירושלמי גם כאשר נאמר לה ע"י הפרקליטות כי אין הוכחות לקשר כזה.   

במחזה פרקליט צעיר נוחי-מיכה סלקטר שעסק בהכנת המשפט ובחירת העדים מעונין להביא לעדות, על פי בקשתה ילידת בודפשט בשם אנדה-קרן צור ניצולת אגף 10 באושוויץ כדי שתעיד על הניסויים הרפואיים שנערכו שם. בגלל החשש שהשמדת יהדות הונגריה ומשפט קסטנר יעלו בעדות,  הדרג המדיני  פוליטי התנגד. כל זה בגלל הנסיון של הדרג הפוליטי להשתיק "פשלה" של המפלגה-בקשר להצלת יהודי הונגריה.

אומר שליחו של בן גוריון-פקר-יורם חטב" לא אתן לימין להפוך את משפט איכמן למשפט נגד ראש הממשלה, הסוכנות והציונות". מופעל לחץ כבד על מערכת המשפט.איומים, סחיטה נגד המעורבים והעדה שלא תעיד. כניעה כמעט טוטלית של מערכת המשפט לתכתיבים אך הפרקליט  אינו מותר.הדבר גם מביא לערעור ביחסיו עם חברתו-אלונה-דבי יבלונקה החוששת שיש רומן בין הפרקליט לעדה וכן ביחסים בינו לבין אביו-שולם-אברהם סלקטר.  

 הדרג המדיני ראה בניצולי השואה נטע זר בישראל.לא רק בניצולי השואה. כך אומר פקר-אנו חילצנו ילד פולני קטן עם קסקט נתנו לו חיים,  השקענו בו יותר משהשקענו בילדינו והוא יושב היום בפרקליטות ומשתין על כולנו.   בחודש מאי 1960 נפתח המשפט בירושליים.  איכמן שהיה ראש המחלקה היהודית בגסטפו נלכד בארגנטינה והובא למשפט בארץ. ניצולי השואה העידו וראו בעדותם גם שליחות. במחזה העדים המורשים להעיד הם רק חברי מפאי. אנשים שהשלטון מאמין בהם כל איש חרות או מפ"מ או ילידי הונגריה נפסלים על הסף.  

בסופו של דבר אנדה העדה מותרת.אינה רוצה להעיד.אינה יכולה לחיות בשנאה כל הזמן.המדינה זה לא הבית שלה.באין עדה הפרקליט חוזר לאלונה . גם הוא מותר. כולם מותרים.הכל טוב. הדרג הפוליטי ניצח. כמו במלודרמה...  

אין לי ספק שהמחזה יעורר ויכוח האם כל הנאמר בו אמת או דמיון. דבר אחד בטוח. המחזה מענין, מותח, מסקרן, מרתק, מרגש.משוחק היטב, כובש, טוב מאוד ומלא ענין הן בגלל התוכן והן בגלל הביצוע.  

משחק המשתתפים כולם היה מעולה. מיכה סלקטר כנוחי הפרקליט הצעיר היה עקשן, נחרץ התנגד בתוקף לתכתיבים הפוליטיים גם כאשר איימו עליו ועל משרתו והגיש אפילו אולטימטום.הוא היה תקיף והתענין רק בהבט המשפטי ולא הפוליטי מפלגתי של המשפט. מורגש היה במשחקו כי הוא מזדהה הזדהות מוחלטת עם תפקידו. יורם חטב כפקר-שליח הדרג הפוליטי היה גם הוא החלטי כי יש להעתר לדרישותיהם של בן גורין וגולדה וכי ההבט הפוליטי וטובת המפלגה עדיפים על החוק ואי ההתערבות.הוא היה תקיף, מתנשא, שחצן.  

אילן דר-שניאור ראש המחלקה בפרקליטות הבין את הסכנה למשרתו ועתידו אם לא יהיה אדם האומר כן.האינטרס האישי , לצערו, גבר על מערכת המשפט. קרן צור-אנדה היתה בהתחלה תמימה נחושה בדעתה להעיד בחושבה שזה חובתה לעשות כך אך בסופו של דבר ההתחשבות שלה בפרקליט הצעיר וכן הזילזול בניצולי השואה השפיעו על החלטתה הסופית.משחקה היה מרגש וכובש. דבי יבלונקה בתפקידה הראשון , אם אינני טועה,  בתיאטרון מקצועי עברה את המבחן הראשוני בהצטינות ושיחקה  את תפקיד החברה התומכת באהובה אך גם החושדת בו בצורה משכנעת ובחן רב.  

רפי תבור-כמייק אביה אמנם לא הצליח לשכנע את אנדה שלא תעיד אך שכנע במשחקו הטוב והמסוגנן. אברהם סלקטר כאביו של נוחי היה אבא שהצטער על שהכניס את בנו לבעיות שלא בכוונה(הוא קישר בין נוחי לאנדה). היו במשחקו ופגישותיו עם בנו רגעים מרטיטים יוצאים מהכלל.משחקו היה שקט, מתחשב באחרים עם רצון לעזור.

כן השתתפו בהצגה בתפקידים אפיזודיים קטנים אברהם פלטה כחולה ומיכל קירזון כפקידה היעילה המבינה והנשמעת להוראות הממונים עליה. התפאורה המינימליסטית של במבי פרידמן היתה יעילה מאוד והבהירה היטב את מקום ההתרחשות. המוסיקה -אורי וידיסלבסקי והתלבושות-אורנה סמורגונסקי התאימו לתקופה ולעלילה.  

לראות או לא לראות: כאמור הצגה מעולה וחזקה שכדאי לראות גם אם יתברר שהמסופר בה, לפחות בחלקו,  אינו תואם את המציאות כפי שהיתה אז.