"שבעה" הוא סרט ענקי מאותה סיבה ש"האח הגדול" היא תכנית טלוויזיה שמציעה את החוויה התרבותית האולטימטיבית. גם "שבעה" וגם "האח הגדול" מציעים הצצה לנבכי נפשם של יושבי משפחה אחת בבית אחד, על כל התככים, האהבות והשורשים התרבותיים השונים/דומים שלהם.יש הבדל דק ומשמעותי ביניהם, האחד הוא סרט קולנוע והשני תכנית ריאליטי עם אנשים חיים שהופכים לדמויות ברגע זה ממש, אבל נעזוב את "האח הגדול" עכשיו. 

"שבעה" הפרק השני בטרילוגיה של האחים אלקבץ, שעוסקת בחייה של וויויאן, נותן תמונת מצב של משפחה מרובת ילדים. השנה 91, מלחמת המפרץ ואחד החורפים העזים ביותר שהיו בארץ.זה ספציפי מאוד מאוד, שלושת הסיטואציות- ישיבת שבעה, מלחמה עם סכנת טילים וחורף עז- מאפשרות למשפחה "להתכרבל" ביחד. אנחנו נכנסים לתוך עולם שאין בו התרחשות אחת שעומדת להפרש ולהתפתח מול עינינו אלא בדיוק להפך, באמצעות הפלישה לסיטואציה הסטטית והמיוחדת של שבעה בבית, נגלה את הסיפורים התווים את המשפחה שלנגד עינינו. עם המשפחה הזאת כולם יכולים להזדהות, היא כתובה נפלא.כל דמות ודמות ספציפית עד לשורשה ואף אחד בבית לא משמש כלי כדי לקדם את האחר.

זהו סרט אנסמבל מופתי שבו כל דמות היא חלק חשוב בסיפור גדול יותר, גם הוא שולי, זו אחת ממיליון משפחות והיא דומה כל כך לכל משפחה אחרת- סיפור המפעל המתפרק עומד בלב הקונפליקט המשפחתי ופרטיו הביוגרפיים אינם משמעותיים, הוא כמעט סימבולי כ"מפעל" שהפעיל בעבר את המשפחה והתפרקותו מפעילה אותם כעת. הוא היסוד המפורר והמתסיס של המשפחה. איטה אישתו של חיים (איבגי ולסלאו) דוברת גרמנית בשעת משבר עם חיים והוא עונה לה, כל כך פשוט וכל כך מוסיף לזוגיות של השניים בלי שלמדנו דבר קונקרטי מדי על הזוגיות שלהם ועל עברם המשותף- מלבד פרט אחד מהותי אנחנו לא יודעים עליהם דבר אבל מכירים אותם כמעט לגמרי.

התיאור הספציפי של כל אחד מהגורמים בסרט, היא גדולתו- אף אחד לא מקבל שהות והתעכבות על פרטי חייו ואופיו תהיה זו רק האינטראקציה שלו עם חברי הבית שתלמד אותנו עליו רבות. הם נכתבים מתוך היכרות אישית של הכותבים עימם ומקבלים במה כדי שיציגו לנו מתכון חי של משפחה. כדי להדגים כמה הסרט נפלא אזכיר כאן את בן-לולו. הוא אחת מהדמויות (גיל פרנק) המרובות בסרט והוא לא אח אלא חבר משפחה שבא לעזור שמכיר את המשפחה מבפנים, לכל אחד במשפחה או במשפחה שהוא מכיר, יש בן-לולו כזה, זה שנמצא, זה שאוהבים ושהמשפחה לא יכולה בלעדיו אבל בו בזמן הוא זה שחולף לידה ולא באמת שייך.

עצם הבחירה בשם משפחה כשמו הראשי מעידה יותר מהכל על תפקידו במשפחה הזאת. עוד ישנה סימונה, בגילומה המטורף של חנה אזולאי-הספרי, דמות שקטה שבלי לומר מילה, רק במבטיה ובעישונה המתמיד סיגריות "טיים" גורמת להזדהות מידית, ורק בסוף פניה נחשפות באמת בסצנה מדהימה שבה נפרמים כל הקשרים הקטנים והקטנוניים, להם היינו עדים כשטיילנו בין החדרים והכוכים והאזנו וצפינו בשיחות פרטיות, בין חברי המשפחה וכל הכאב יוצא החוצה. כאב כזה, שיש בכל המשפחות ומורכב מאין ספור סיפורים והאשמות קטנות. סימונה שואלת את אחיה "למה אני צריכה לאהוב אתכם? רק כי אתם אחים שלי?" זו שאלה ששואל כל אחד את עצמו על משפחתו וזו השאלה שהיא הסידן בעצמות הסרט. אחר כך עונה לה אחותה וויויאן, תשובתה של וויואן לסימונה היא הפרמיס (גרעין הרעיון) של הסרט. ואני חייבת לציין כאן את הסיפור שהוא מופת כתיבה, סיפור המעיל במאה דולר. הרעיון להשתמש בסיפור כזה כדי להמחיש את מהות הכעס והעצב בין האחיות, הבחירה בסיפור הזה כשפה משפחתית, הוא מופת של הקשבה, הפנמה, כתיבה ויצירה. 

"שבעה" שכותרתו מתחילה לבנה ובסופו הופכת שחורה, כאילו התמלאה בתוכן בתום השבעה, הוא יצירת מופת אנושית. המינימליזם הצילומי של הסרט נותן במה לפשטות האנושית שחיה בו, אין פוזה וצלצולים בסרט הזה, רק בשר חשוף של משפחה על כל חבריה.

לבלוג של ברברה מיכאלי