"יוסף ומריה" של ורד ברמן הוא לא עוד סרט על ניצול שואה. יוסף, גיבורו של הסרט הדוקומנטרי המצמרר הזה, היה עבד-מין של הנאצים במחנה הריכוז ברגן בלזן בהיותו בן שלוש בלבד!  זוהי אחת העדויות היותר קשות ומזעזעות שנראו כאן. אתם חייבים-חייבים לראותו. הסרט הוקרן היום ב"יס" דוקו, ובוודאי יוקרן שוב בסוף השבוע.

"יוסף ומריה" של ורד ברמן הוא לא עוד סרט שואה. כמי שצפתה בכל סרטי השואה האפשריים וצברה הרבה שעות עדויות של ניצולים, אני חייבת לומר שהסרט הזה שבר את ליבי כפלייים. אתמול הוא הוקרן לראשונה ב"יס" דוקו, ומי שיכול שינסה לצפות בו.

יוסף הוא ניצול שואה מברגן בלזן, שהיה זאטוט בן שלוש כשאמו ועשרת אחיו ואחיותיו נתפסו והולכו למחנה הריכוז. אמו וכל אחיו, חוץ ממנו ומאחותו, נרצחו מיד. אותם לקחו למחנה עבודה, והוא בסך הכול פעוט בן 3!

העדות של יוסף היא אחת העדויות היותר מזוויעות של ניצול שואה שראיתי. לא זו בלבד שסבל את אימי המחנה, אלא גם הפכו אותו לעבד מין. לדבריו, לילה לילה היו הסוהרים אונסים אותו בתורות. לילה לילה. ילד קט בן שלוש-ארבע. וביום עבודת פרך, רעב, קור ומחלות.

עד היום לא שמעתי עדות של ילד שהפך עבד-מין ממין זכר, שנפל קורבן לניצול שיטתי של פדופילים נאצים. ישנם העדויות של ילדות, נערות ונשים שהפכו לשפחות המין של הנאצים. אבל כאן נפער חור שחור נוסף בזיכרונות האימה הבלתי נתפסים האלה.

ורד ברמן מלווה את יוסף בכל ניקיקי חייו. בעשרים השנים האחרונות הוא עבר כמלצר וטבח בבית קפה ירושלמי וגר בדירת חדר עלובה, מתרחק מכל אדם מפני שהרגיש חריג, מוקצה ונאלח מכדי שידברו איתו.

לפני כן חי שנים כהומלס בגן העצמאות בירושלים. הוא לא מרבה לספר על הפרק השחור הזה בחייו, רק כשכיום אם הוא נקלע לשם הוא חש דחף להקיא. אבל כנראה שיש ביוסף כוחות נפש גדולים מכפי שנדמה לו, כי למרות חיי הגיהינום האלה וכמה ניסיונות התאבדות, הוא נשאר בחיים.

 ייתכן שנשאר לחיות עד גיל שבעים כדי להכיר את מריה, נוצרייה שנולדה מחדש מקהילה משיחית בגרמניה, שמקדישה את ימיה לחרטה על מעשי הנאצים ולטיפול בניצולים.

מריה ויוסף התאהבו, נישאו בשנה שעברה, ועכשיו הם חיים יחד בירושלים. לפני חמישים שנה, איזו מגדת עתידות אמרה ליוסף שבגיל שבעים הוא יראה את האור בחייו. וזה קרה. והוא חי. והוא מעיד את עדותו המדהימה והמבעיתה, המוכיחה שעל אף שלדבריו "הנאצים רצחו את נפשו", הוא עדיין כאן, ואפילו מסוגל להתחדש בחייו. אם אלו לא כוחות נפש עילאיים, איני יודעת כוחות נפש מהם.

שנים חי יוסף בשולי החברה, לא קיבל את עזרת שום גורם, לא קיבל טיפול נפשי או עזרה סוציאלית, ופשוט גרר את חיי הזוועה שלו, מרוחק מבני אדם. "אפילו שילטפו אותי איני יכול. אני מקבל צמרמורת," הוא אומר.

עם השיבה לגרמניה מולדתו בעקבות נישואיו לאישה הגרמנייה, הלך יוסף למחוזות האימה של ילדותו: השכונה ממנה נחטף, מחנה הריכוז, ואל הזיכרונות המרים מאביו, שהם מחרידים לא פחות מזיכרונותיו כניצול שואה.

ליוסף ואחותו היה גם אב שנשאר בחיים מפני שברח והפקיר משפחה שלמה לזרועות הנאצים. אביו היה אדמו"ר גדול ומכובד בקהילה היהודית הדתית של פרנקפורט, אך פדופיל בסתר, שלא התבייש לאנוס את בנו  אפילו בהיותו בן עשרים, כשבא לבקרו. יוסף ואחותו מספרים על אב אכזר ומתעלל, שהפקירם למוות ולמחנות הריכוז, אך הוא עצמו פרח אחרי המלחמה כרב בהולנד, ונקבר בחלקת האדמו"רים בירושלים.

אם לא היה איזה שהוא סיום של צדק פואטי ליוסף, יכולנו לומר שזהו סיפורו של איוב מודרני. הלב לא מסוגל להכיל כאב כה עצום ורב והתאכזרות אנושית כזו אל בן אנוש. ליבי שלי נשבר לרסיסים ועודו מדמם.

מתוך הבלוג של יעל ישראל