גם אחרי שני פרקים מהעונה השלישית והחדשה של "פרשת השבוע", אני עדיין לא מבינה למה אני צופה בה. היא הרי לא משתווה לשיתוף הפעולה הקודם של הבמאי רני בלייר, התסריטאי ארי פולמן (מועמדות לאוסקר, יש כבוד!) והמפיקה ענת אסולין - "שבתות וחגים". אומנם כל סצנה כמעט מצוינת (לא היתה לי סבלנות להזיות של שאול), אבל ביחד זה לא ממש נדבק. יותר מדי סיפורים ועלילות, פחות מדי המשכיות ואכפתיות.

אני רוצה יותר את מנאר (קלרה חורי) ואת בן הזוג שלה (קייס נאשף) עם הביצה וחצי (אח שלו באמת חתיך עולמי, אבל הוא יותר). אני גם רוצה יותר את יובל סגל כגבר הכואב את מותה של אשתו, ומנפק משפטים כמו זה על כל האשכנזים שגרים ליד תחנת דלק עם מסעדה מזרחית, ואוהבים להגיד "אהלן וסהלן". בעיניי, אלה שתי העלילות המעניינות ביותר, עם הכתיבה האותנטית ביותר. עם כל הכבוד לשאול והגר התל אביביים, ובאמת שאני אוהבת את מנשה נוי וקרן מור, התל אביביות כבר יצאה מכל החורים.

ואפרופו חורים, אני רוצה להגיד פה שוב כמה אני מרוצה מ"תמרות עשן" ורמת הגולן. כל פרק נגמר לי הרבה יותר מהר ממה שתכננתי, השחקנים עושים יופי של עבודה, ואין כמו צילומי חוץ נהדרים ביד רמה. המנגינה שאתם שומעים עכשיו הרבה בגלגל"צ - העיבוד של אבי בללי ל"שדות גולדברג" שכתב והלחין מאיר אריאל? זה רק קצה הקרחון של הקסם.

הפתיח הזה גורם לך מייד להרגיש שהמערב הפרוע הישראלי הוא לא בנגב או בכניסה לירושלים. תשכחו מחוות בודדים ותשכחו מהבתים הנטושים של ליפתא. חירבות של נחמן מאומן, אוהלים אינדיאניים ומסביב שדות מוקשים - זה המקום שבו האקשן האמיתי. רק בני נוער שראו יותר מדי טלוויזיה לא יבינו את זה. כל כך הרבה פעמים הראו להם את תל אביב, אפילו ב"פרשת השבוע", עד שהם חושבים שכאן הכל קורה.

ובאמת קורים פה דברים, אלא שרובם דומים לחיים של שאול נאווי - בר שומם, אישה הזויה ומאהבת תורנית. עדיף סתלבט ברמה. בטוח גם הרבה יותר זול.

לבלוג של רב ערוצית