"אופרה בגרוש" היא הצגה מוסיקלית המשלבת את המחזה, אשר נכתב ע"י המחזאי הגרמני ברטולט ברכט יחד עם המוסיקה שהלחין קורט וייל, כאשר המחזה נכתב בעקבות "אופרת הקבצנים" מאת ג'ון ג'יי, ע"פ התרגום לגרמנית של אליזבת האופמן. התיאטרון הקאמרי מארח את ההצגה בביצועו של הברלינר אנסמבל כחלק מפסטיבל התיאטרון הבינלאומי אשר יימשך לאורך כל שנת 2009, ותתארחנה בו הצגות שונות מרחבי העולם.

ברכט עצמו נחשב כאחד מגדולי המחזאים בתקופתנו, וסגנון מחזותיו עורר מאז ומתמיד אנטגוניזם בקרב רוב האוכלוסייה, כאשר הקהל האוניברסיטאי קיבל אותו באהדה רבה. הוא הזדהה עם הקומוניזם, והיה סבור שזהו הפיתרון עבור כלל הבעיות בגרמניה, ורק בשנת 1949 הציעה לו גרמניה המזרחית תמיכה כלכלית והוקם עבורו תיאטרון הקבע - הברלינר אנסמבל, ומאז מחזותיו זכו להצלחה רבה בעולם, וכיום תיאטראות רבים כוללים את מחזותיו ברפרטואר שלהם. הוא זה אשר תבע את המושג "תיאטרון אפי", וראה בו כלי לתעמולה, אשר מעודד את הצופים למתוח ביקורת ולשנות, וזאת ע"י אפקט של סלידה מצד הקהל ביחס למה שמוצג על הבמה, למרות שהדבר משקף את המציאות. בישראל עלו לאורך השנים המחזות : "אופרה בגרוש", "הנפש הטובה מסצ'ואן" (מועלה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי), "מעגל הגיר הקווקזי", "אימא קוראז'", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ועוד.

"אופרת הקבצנים" אשר נכתבה בשנת 1728 ע"י המחזאי האנגלי ג'ון ג'יי הייתה מחזה מוסיקלי בסגנון אופראי עם מוסיקה ממקורות שונים, וזכתה להצלחה רבה באנגליה, גם במהלך המאה העשרים. ברכט מצא אותה כמעניינת משום שהיא כללה מסרים חברתיים חשובים, אותם רצה להעביר, ועל כן כתב את "אופרה שלושה גרושים" לצד המוסיקה של קורט וייל, ובישראל בעקבות פיחות בשער המטבע זכתה לשם "אופרה בגרוש".

אופרה מטבעה מכירה בד"כ במלחין כמי שהוא היוצר הדומיננטי, ולא במחבר הליברית, אולם כאן דווקא המחזאי הוא זה שמוכר יותר לכלל. לאור העובדה ש"אופרה בגרוש" היא בראש ובראשונה מחזה, היא משתייכת לז'אנר המחזה המוסיקלי ולא לז'אנר האופרה. ב"אופרת הקבצנים" הדמויות אינן משתייכות למעמד הגבוה כפי שמקובל בד"כ באופרה, אלא הן בנות המעמד הפשוט ביותר - קבצנים, זונות ופורעי חוק - ובכך מצא ברכט את האפשרות להעביר את ביקורתו החברתית.

בדומה למחזותיו האחרים של ברכט, הביקורת החברתית מהווה את מרכז העניין בהצגה ולא המוסיקה, גם אם מדובר במחזה מוסיקלי. השילוב בין המחזה הנוקב לבין המוסיקה הצורמת מאפשר את העצמת המסרים, ולמעשה יש כאן מעין פארודיה על האופרה, אשר באה לידי ביטוי באמצעות שימוש בעקרונות אופראיים קלאסיים - דואטים המפגינים אהבה לצד אריות פרידה, לצד ייחודיות אשר מדגישה את ההבדל בין הסגנונות.

העלילה מתרחשת בסוהו בלונדון, במקום שבו הקבצנים, הגנבים והזונות מציעים את שירותיהם לכל המרבה במחיר. בבית המלאכה של יונתן פיצ'ם, גדול הקבצנים של לונדון, אנו עדים לכך שהוא מוכר רישיונות מטעמו ותלבושת מתאימה לכל קבצן אשר מעוניין להסתובב ברחובות העיר. בתו של פיצ'ם, פולי, התאהבה במקי סכינאי, אחד מגדולי הפושעים של לונדון, והם מתכננים להינשא. בין האורחים מגיע גם מפקד המשטרה טייגר בראון, אשר נוהג להזהיר את מקי מפשיטות המשטרה תמורת חלק מהכנסות הכנופייה. כאשר פולי מספרת להוריה על נישואיה למקי, הם מבטיחים להסגיר את מקי למשטרה, אולם פולי אינה מודאגת, שכן היא מודעת ליחסי הידידות בין מקי לבין טייגר בראון.

לאחר מכן, פולי מספרת למקי שהוריה הצליחו לשחד את טייגר בראון על מנת שיאסור את מקי, והוא מחליט לברוח ולהפקיד את ניהול הכנופייה בידיה. במקביל אימה של פולי משחדת את ג'ני, זונה אשר מקי מגיע אליה בקביעות, אולם הוא מגיע לבית הזונות נטול כל פחד, ובסופו של דבר נעצר. בבית הכלא מבקרת את מקי לוסי, ביתו של מפקד המשטרה, לה הבטיח להינשא, ולא עובר זמן רב עד שמגיעה גם פולי, ומתגלעת מריבה ביניהן. מקי מצליח להשתחרר מהכלא, אך פיצ'ם מודיע לטייגר בראון שאם מקי לא ייתפס שוב וייאסר, צבא הקבצנים שלו יפריע למחרת לחגיגות ההכתרה של המלכה החדשה. טייגר בראון נכנע, ומקי עומד למשפט מהיר, בו נגזר עליו מוות בתלייה, ובסופו של דבר זוכה לחנינה.

הבימוי, עיצוב הבמה וקונספט התאורה נעשו בצורה מצוינת ומרשימה במיוחד ע"י רוברט וילסון. אמנם בד"כ מחזותיו של ברכט מתאפיינים במינימליזם של התפאורה ושל האביזרים, אולם כאן באמצעות תאורה ייחודית אשר עוצבה בפועל ע"י אנדאיראס פוקס, הצליח וילסון ליצור מפגן מרהיב ויוצא מן הכלל. יתר על כן, התזמורת אשר מלווה את ההצגה מייצרת צלילים ורעשים, אשר הופכים את התפאורה שאינה קיימת על הבמה לממשית בעיני הצופה. התלבושות אשר עוצבו ע"י ז'אק רנו, רובן ככולן כהות בעוד שפניהן של הדמויות השונות צבועות בלבן עם איפור כבד, כך שבמשך חלק מההצגה הן נראות כצלליות בלבד. בנוסף, כל אחת מהדמויות אופיינה ע"י שפת גוף וע"י העמדה מיוחדת, והושם דגש על הבעות הפנים שלהן, אשר אינן רגעיות בלבד, אלא הן בולטות ובעלות משמעות וחשיבות בתיאטרון האפי.

השחקנים בהצגה הם בראש ובראשונה שחקנים ולא זמרים, ופרט לכריסטינה דרכסלר, אשר מגלמת את דמותה של פולי פיצ'ם, אף אחד מהם אינו מפגין יכולות שירה יוצאות מן הכלל או אפילו מרשימות. יחד עם זאת, תחושתי היא שהמוסיקה של קורט וייל לא נכתבה לזמרים, אלא לשחקנים אשר יכולים לשיר, וזאת מהסיבה שכל אחד מהשירים המבוצעים במסגרת ההצגה דורשים יכולות משחק שאינן מבוטלות. כל אחד מהשחקנים עושה זאת היטב ובצורה מדויקת, ואינני מוצא טעם לפגם בעבודתם של השחקנים. כאמור, הדמויות אמנם עוצבו בסגנון דומה, אך כל אחת מהן אופיינה גם באופן ייחודי, דבר שבא לידי ביטוי במיוחד בבחירת הזונות וחברי כנופייתו של מקי סכינאי, והתוצאה בעיניי הייתה מרשימה ביותר.

השחקנים המשתתפים בהצגה בתפקידים הראשיים : יירגן הולץ (יונתן פיצ'ם, בעל "יריד הקבצנים"), טראוטה הס (סיליה פיצ'ם, אישתו), כריסטינה דרכסלר (פולי פיצ'ם, בתם), שטפן קורט (מקהית המכונה מקי סכינאי), אקסל וורנר (בראון, מפחד משטרת לונדון), גיטה רפין (לוסי בתו), אנגלה ווינקלר (ג'ני), גיאורגיוס ציוואנוגלו (פילץ', אחד מקבצניו של פיצ'ם).

חברי כנופייתו של מקהית : מתיאס צנידארק (וולט הנאמן), מרטין שניידר (מט של המטבעות), בוריס יאקובי (ג'ק אצבע עקומה), כריסטופר נל (רוברט משור), דיאן בוצ'ין (ג'ימי), יירג טימה (אד).

זונות : אנקה אנגלסמן (בטי), רות גלס (זונה זקנה), פרנציסקה יונגה (דולי), מרינה זנקל (וויקסר), גבריאלה פלש (מולי).

עוד משתתפים בהצגה : אולי פלסמן (סמית, שוטר), היינריך בוטצ'רייט (קימבול, הכומר), גרד קונת (סליח רכוב על סוס), וולטר שמידינגר (קול).

את ההצגה מלווה תזמורת חיה : אולריך ברטל (בנג'ו, צ'לו, גיטרה, האוויאית, מנדולינה), האנס יירן ברנדנבורג (ניהול מוסיקלי, פסנתר, הרמוניום צ'לסטה), טטיאנה בולאבה (בנדוניאון), מרטין קלינגברג (חצוצרה), שטפן ראגר (ניהול מוסיקלי, טימפני, כלי הקשה), יונס שואן (סקסופון טנור וסופרן, קלרנית, פאגוט), בנימין ווידקאמפ (סקסופון אלט וסופרן, פיקולו, חליל צד), אוטווין ציפ (טרומבון, קונטרבאס), ג'ו באואר (צלילים ורעשים).

ההצגה מוצגת בשפה הגרמנית בליווי כתוביות עם התרגום לעברית שנעשה ע"י שמעון זנדבנק.

סיכום : חוויה ייחודית המשלבת חגיגה ויזואלית עם משחק מצוין. מומלץ בחום לאוהבי הז'אנר בלבד.

התמונה מתוך אתר תיאטרון הקאמרי.