הנריק איבסן, המחזאי הנורווגי רב ההשפעה, אשר הינו אחד מהיוצרים הבולטים של הדרמה הריאליסטית המודרנית, כתב מחזות רבים, אשר זכו לפרסום רב והוצגו על במות התיאטרון בעולם כולו. יצוין, כי מחזותיו של איבסן נהגו לקרוא תיגר על החברה המסורתית בדגש על ערכיה ועל המוסר שאפיין אותה, וסגנונו הריאליסטי שימש כהשראה עבור מחזאים רבים בהמשך. בין מחזותיו המפורסמים - "בית הבובות", "אויב העם" ואולי המפורסם ביותר שלא לומר המוצג ביותר - "הדה גבלר", ודווקא "איולף הקטן", אשר נכתב בערוב ימיו, הוא מחזה פחות מוכר, למרות שהוא נחשב כמחזה מרתק, מורכב, מיסטי ומעל הכל נושא ביקורת חברתית ראויה.

המחזה מתאר את מערכת היחסים הסבוכה והמורכבת במשפחת אלמרס, אשר מתגוררת בקרבת הים סמוך לעיירה בנורווגיה. אלפרד אלמרס וריטה אלמרס הם הוריו של איולף, אשר נפגע בתאונה, ומאז הוא נכה אשר נעזר בקביים. הוריו של איולף אגואיסטים ודואגים להגשמת צרכיהם ומאווייהם, ובמקרים רבים נראה שהם שוכחים שהם הורים לילד קטן, כל שכן ילד נכה. אלפרד עסוק בעבודתו כסופר, וחוזר משהות ארוכה הרחק מחיק משפחתו לאחר שהבין שעליו להקדיש זמן רב יותר לבנו, ואילו ריטה מרגישה שאיולף הוא הגורם לשינוי במערכת היחסים בינה לבין בעלה, ואינה יכולה לשאת את המחשבה שהיא מתחלקת באהבתו של בעלה יחד עם בנה. תמהונית זקנה, אשר מגיעה לביתם, אשר העכברוש, מביאה באופן סמלי את מותו של איולף, והוא יוצא אחריה כשהיא עוזבת את ביתם, ומוצא את מותו בטביעה בים. שני ההורים מלאים ברגשות אשמה בגין מותו של בנם, ואלפרד מבין כי הוא מאוהב באחותו, ולמרות שריטה מעוניינת להמשיך את מערכת היחסים שלה עם אלפרד כזוג, נראה כי הדבר אינו אפשרי.

חרף העובדה שלכאורה עלילת המחזה מתרחשת בנורווגיה, נראה כי היא בהחלט רלוונטית ואף אקטואלית, שכן המחזה מתאר את מערכת היחסים הטעונה בין שני ההורים בצל העובדה שבנם נכה, ומותו של איולף מעלה סימני שאלה פילוסופיים, ממש כאילו הגורל היה ידוע מראש לכל, ומשאלתה של ריטה אשר היא מפטירה בהתלהמות ("הלוואי שלא הייתי יולדת אותו"), דינה להתגשם. המחזה מצליח לגעת בנבכי הנפש ובמשאלות הכמוסות והאסורות של כל אחד ואחד מהיושבים בקהל, כך שמדובר בסודות שחלקם מודחקים, וקיים איסור ופחד לדבר עליהם.

כאשר אלפרד יוצא אל ההרים על מנת לכתוב את ספרו, הוא למעשה נוטש את ריטה ומשאיר אותה יחד עם איולף, ועל כן היא רואה בו מכשול ביחסיה הסבוכים עם בעלה. יחד עם זאת, בריחתו של אלפרד נובעת מהתנהגותה האובססיבית של ריטה, ובמהלך המסע הוא מבין שהזניח את בנו, ומעוניין להקדיש את עצמו לבנו, כאשר הנכות הפיסית היא סמל להזנחה נפשית. התשוקה הבלתי מרוסנת שמפגינה ריטה כלפי בעלה היא זו אשר מובילה בסופו של דבר לטרגדיה, מה גם שאנוכיותו של אלפרד אשר באה לידי ביטוי בנישואי נוחות לריטה על מנת לקבל את תמיכתה הכלכלית לצורך כתיבת ספרו על האחריות האנושית, דבר שבהחלט משקף אירוניה מסוימת. ההורים חשים שנאה מסוימת כלפי איולף, וכל אחד מהם מביע משאלות נוראיות, אשר בהתגשמותן נוצרים רגשות אשם. בנוסף לכך, עולה משיכתו של אלפרד לאחותו אסטה (אשר כונתה על ידו בילדותם "איולף הקטן"), דבר שהינו בבחינת גילוי עריות, גם אם בפועל שימשו כהורים חלופיים זה עבור זה מאחר שהיו יתומים.

המחזה תורגם היטב ע"י גד קינר, והבימוי של חנן שניר מצוין ומרתק, ולמרות שמדובר במחזה קלאסי, הוא הצליח באמצעות הבימוי המוצלח להפוך אותו לרלוונטי ולמעניין גם עבור הקהל המודרני, תוך שמירה על המסרים אשר המחזאי היה מעוניין להעביר. כמו כן, בעיבוד הוא השמיט חלק מחילופי הדברים בין אלפרד לבין ריטה אשר נוגעים לאובדנו של איולף, שאינם רלוונטיים במיוחד להעברת המסר. המחזה אמנם ריאליסטי, אולם המחזאי בחר לשלב בו את אשת העכברוש, אשר מזוהה יותר עם העולם המופשט ומזכירה את "החלילן מהמלין". יחד עם זאת, אשת העכברוש הינה דמות ככל הדמויות והיא אמיתית לגמרי ובפועל עוסקת בהדברת מזיקים, ואמנם בנוכחותה ובמעשיה ישנו סמל למותו המתקרב של איולף. לדעתי, הבמאי בהחלט הצליח להדריך את השחקנים בצורה מצוינת, והעמיד אותם בפני ההתמודדות הקשה עם הנפש (כפי שעשה מצוין כאשר ביים את "החגיגה"), גם אם לעתים נדמה שהמחזה מורכב הרבה יותר ממה שמוצג על הבמה.

התפאורה שעיצבה ענת שטרנשוס הייתה מינימליסטית ומודרנית למדיי, וכך גם התלבושות אשר עוצבו ע"י ילנה קלריך, אם כי חלקן שמרו על מוטיבים נורווגיים קלאסיים (כמו למשל תלבושותיהם של אסטה ושל המהנדס בורגהיים). בהצגה משולבים קטעי וידאו ארט בעריכת אורי גרשט, המכילים תמונות של פני הים, והמוסיקה הדרמטית של יוסי בן-נון הם מרכיבים אשר מוסיפים מאוד לאווירה המיסטית של המחזה. יצוין, כי התאורה אשר עוצבה ע"י פליס רוס השלימה את הוידאו ארט ואת המוסיקה, אף היא סייעה בעיצוב האווירה המיסטית. כמו כן, השחקנים עברו הדרכת שפה ודיבור ע"י יוני לוקאס.

יבגניה דודינה, בתפקיד ריטה אלמרס, גילמה דמות נרקסיסטית אשר עסוקה בעצמה ובהגשמת תשוקותיה והיא נוטה להתפרץ באופן פתאומי על כל אחד מהסובבים אותה. התנהגותה כלפי בעלה כפיייתית ואף פרנואידית, והדבר כמובן פוגע בבנה, והנכות שלו הינה תוצאה של הזנחה זו, מה גם שהיא הייתה התראה ראשונה עבור זוג ההורים, ומאחר שהתנהגותם לא השתנתה, בנם מצא את מותו. תחושתי הייתה שמשחקה מעושה למדיי, לוחץ ודרמטי מדיי, ולעתים קרובות נשמעו ממנה רק חלקי משפטים, שלא כולם היו מובנים, מה גם ששפת גופה לא הייתה עקבית. אמנם דמותה של ריטה מאופיינת בדרמטיות ואף בחוסר איזון, אך תחושתי הייתה שהדבר לא בא לידי ביטוי במשחקה בצורה הנכונה והמתבקשת.

יגאל שדה בתפקיד אלפרד אלמרס גילם את הדמות מצוין, והביא לידי ביטוי את אישיותו המורכבת של אלפרד, כמי שחי עם אישה שכנראה אינו אוהב, והכל למען אינטרס אישי - תמיכה כלכלית לצורך כתיבת ספרו. במסע שלו הוא מבין שאופן התנהלותו היה לקוי, והוא מעוניין לתקן זאת ע"י מעורבות גדולה יותר בחייו של בנו, אך המתח שמתגבר בינו לבין ריטה אינו מאפשר זאת, והוא מתנחם בזרועותיה של אחותו. לתחושתי, הכימיה בינו לבין יבגניה דודינה אינה מיטבית, אך בסיכומו של עניין הוא הפגין משחק אמין במיוחד, כנה ומלא רגש, ונראה שהוא זה אשר נושא על כתפיו את רוב כובד המשקל של ההצגה.

ורד פלדמן בתפקיד אסטה אלמרס הייתה טובה מאוד, וניכר כי מערכת היחסים בינה לבין אלפרד מורכבת במיוחד, עוד בטרם נחשפים הפרטים מעברם. היא הביאה לידי ביטוי בצורה מוצלחת את הכבוד ואת ההערצה שהיא רוחשת לאלפרד, גם מתוקף זה שהינו אחיה הגדול והאהוב וגם מתוקף תשוקתה אליו, ממנה היא מנסה להתחמק ע"י מרחק פיסי מהמשפחה. לצד זאת, היא הפגינה את הפחד ממחשבותיה הכמוסות, כאשר ברור לה שמדובר ביחסים אסורים.

דוד קיגלר בתפקיד המהנדס בורגהיים שאמור להיות טוב לב אך טיפש גמור, לא הצליח למצוא את מקומו הנכון על הבמה. נעמי פולני בתפקיד אשת העכברוש הייתה מצוינת, ובעיני מעבר למחווה ליוצרת ולבמאית הותיקה והמוערכת, היא ביצעה את תפקידה היטב תוך הפגנת המסתוריות והתמהונות הדרושות. לבסוף, עמית מוריס בתפקיד איולף הקטן היה נפלא ומקסים, ובתמונה האחרונה שבה הוא חוזר כרוח רפאים לסלון המשפחתי ומשחק ברכבת, הוא מצליח לרגש בנוכחותו ולהבליח דמעה בעיני הצופים.

סיכום : מחזה נוקב וקשה בבימוי מוצלח, אולם יבגניה דודינה מאכזבת, וציפיתי ליותר.

התמונה מתוך אתר תיאטרון הבימה.