אני מודע לכך שאני די חופר פה בסוגיית רגשי הנחיתות שלנו ביחס לעולם (כישראלים/כיהודים/כאידיוטים משועממים), אבל מה לעשות - יש לנו כאן תופעה המשלבת 'נבואה שמגשימה את עצמה' עם 'נוסיף עוד קיסם למדורה', היינו - בערה המחוברת לעמדת 'תדלוק עצמי', שמקורותיה אולי אינם תמיד ברורים, אך לבטח בלתי נדלים...

האייטם האחרון בשרשרת הוא הסיפור הגדול סביבו של מפסיד גמר "אמריקן איידול" האחרון - אדם למברט. מראש אני מתוודה כאן על שני דברים : לא עקבתי בכלל אחרי העונה הנוכחית, מלבד צפייה בגמר - שגם אותו ראיתי בשידור חוזר. למה ? כי נמאס. העיקרון ברור, הבדיחות חוזרות על עצמן וכך גם הירידות של סיימון והמבנה העונתי בכללותו. איך שר פעם מתי כספי, כשעוד נחשב למלחין-מבצע ראוי ? "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל ?!"... בנוסף, בתור אחד שמחזיק מעצמו 'מבין קצת במוסיקה', המעט שראיתי מהלמברט הזה - האיש הוא פרפורמר יוצא דופן; ומעט פחות בעדינות : הוא פשוט ענק... לראות ובעיקר להאזין לביצועים שלו מול הנקניק השני בגמר, זה כמו להשוות גבינת שמנת לקלקר...

ואני ממש לא מתרעם על 'התהליך' הכמעט-טבעי הזה שעברו הצופים האמריקאים וכנראה שגם אלה הישראלים במהלך העונה, שהחל בקונצנזוס לגבי למברט וסיכויי זכייתו והסתיים כפי שהסתיים במעין "הצבעה דווקאית" של כמה (מיליונים), כי גם זה חלק 'מהמשחק הטלוויזיוני' : מרוב שקדודחים לך במח ואומרים לך מה לחשוב, אתה בסוף מעיף הכל ועושה בדיוק ההיפך... מזל שלפחות את האופציה הזו השאירו לנו. בינתיים.

א-מה-מה ? כל זה לא מצדיק בשום אופן את מבול ההתייחסויות 'להפסד' הזה ברשת ובתקשורת מאז חמישי בערב (?), כאילו מי-ישמע מה בסה"כ צריך להיות לנו איכפת מהלמברט הזה, למה לא הבנו 'שהמפסיד' (עאלק) 'מסתפק' בכמה מאות אלפי דולארים נאים בשטרות לא מסומנים, במכונית פורד היברידית מפוארת ובעוד ים של פינוקים והפתעות (יש עכשיו מסעדה בבאר-שבע שיצאה בדיל מעניין : "ארוחה ועיסוי מתנה !", שאני באמת חייב לנסות בימים הקרובים...) ולא הפנמנו שהזכייה האמיתית היא-היא החשיפה האדירה והפימפום הרפטטיבי לוריד של מאות מיליוני צופים בעולם במשך לא פחות מעשרים שבועות רצופים, שתי תכניות בנות שעתיים וחצי ברוטו כל אחת בשבוע.
לרחם על למברט זה בבחינת לא להבין כלום מאיך שהעסק עובד.

אבל כל זה עדיין בתחום הסטנדרטי, כמאמרו של רפי רשף; אלא שמישהו יסביר לי -באמת, כמו שמסבירים לילד בן חמש- מי הביא לנו את כל ניתוחי החרטה' האלה, שהמשיכו לשטוף גם היום, אחרי שכמה מחוצ'קנים עם עודף זמן פנוי חיטטו באמא של היו-טיוב, מצאו שהלמברט הזה הוא בכלל יהודי כשר, דובר עברית, שעושה בר-מצוות וטקסים לזיכרו של יצחק רבין בלוס אנג'לס ואפו מכל "הידע" הזה איזו גירסה מודרנית כזו של מלחמת גוג ומגוג, אור וחושך, כאילו בכריס אלן, הזוכה בסופו של דבר, בחרו כל הרד-נקים של 'אמריקה השורשית' (והדרומית) ואילו באדם למברט בחרו כל המתחנגלים, ההיפים וההומלסים של לוס אנג'לס רבתי ובניגוד לבחירת הנשיא מלפני כמה חודשים (קצת יותר חשוב, לא ?!), הפעם זכו האלמושים... סליחה - 'השורשיים'.

אז מה לומר, שזה קישקוש בריבוע הסיפור הזה ? שאם 100 מיליון אנשים שלחו אסמסים (!) בשני דולר החתיכה (!), סכום שמספיק לכיסוי שכרו של סיימון קאוול לעשר העונות הבאות ביי-דה-וויי, וכולה מיליון קולות הפרידו בין הזוכה למפסיד - פירושו של דבר, שההכרעה נפלה למעשה על חודו של קול בודד כמעט (כאחוז אחד מסך הקולות) ? שאם ידוע שחיים כ-6 מיליון יהודים בארה"ב וברור שאין סיכוי שכולם צופים בקשקוש הזה ובטח שאינם מסמסים כאילו אין מחר מחדר הבינגו/דומינו בבית האבות שלהם בלונג איילנד, ועדיין הצביעו כמעט 50 מיליון איש בעד למברט, זה לא בדיוק מאשש את התאוריה החבוטה הזו ?!... אבל מה - "לא אוהבים אותנו" זה טיעון שלא מכזיב לעולם; הטיעון האולטימטיבי. וזה לנצח הדבר הזה...

והנה אופטופיק מטורף : לצפות בגמר של 'איידול' אתמול ולעבור הערב לגירסה המקומית, זה כל ההבדל בין אמריקה לישראל...