משפחה - מילה פשוטה ומוכרת לכולנו לכאורה, אך טומנת בחובה משמעויות רבות שלעתים קרובות אף מנוגדות זו לזו. המשפחה היא עוגן יציב בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, והיא סמל לחוזק, לביטחון, לאחדות ולמקור כוח, אולם במקרים רבים היא עשויה להפוך לעול או למטרד, והיא מלאה בתחושות של מחויבות הדדית או חד צדדית. לא בכדי במשך השנים נולדו ביטויים כדוגמת "משפחה לא בוחרים", אשר מתאר היטב את עומק תחושת המחויבות ללא תנאי. החוויות הראשונות שאליהן התוודענו בחיינו היו על פי רוב במסגרת המשפחתית, והמשפחה המסורתית מאז ומתמיד היוותה יחידה כלכלית ופוליטית, שגם בה קיימת היררכיה וקיימים כללים ברורים. עם התבגרותנו אנחנו מתוודעים לכך שהמשפחה אינה מספקת אהבה ללא תנאים, אלא דורשת ציות מהנמנים עליה מתוך כבוד לערכים מסוימים שאינם נתונים לפשרה. מכאן, נוצרה הקנאות לקדושת ולכבוד המשפחה, וכמובן, לשלמותה ולאחדותה.

ראש השנה וליל הסדר מהווים עבור רבים חגים משמעותיים יותר ביחס לחגים האחרים, ובמשפחות רבות הנוכחות סביב שולחן החג של כל אחד מבני המשפחה היא בגדר הכרח. הן ראש השנה והן חג הפסח מהווים מועד למפגש משפחתי, שבו בין השאר מתעדכנים במשפחה המורחבת, ומתכוננים לקראתו, החל מהשאלה הרטורית "אז איפה אתם בחג...?" ומהניקיונות, דרך חלוקת נטל הבישולים וכלה במה יהיה הפרס על מציאת האפיקומן, וללא ספק, ההתארגנות עצמה היא גורם לתחושת השייכות למשפחה. כמו כן, באירועים מסוג כזה ניכר שההורים מנסים להפעיל את השפעתם מתוך רצון לבצע סחיטה רגשית ולעורר רגשות אשם, ובסיכומו של עניין חגים אלו צורבים בנו זיכרונות וחוויות לשנים ארוכות.

המחזאית ענת גוב מוכרת לציבור הרחב מזה כעשור כמי שכותבת בד"כ קומדיות שנונות אשר בין השאר עוסקות במושג "ישראליות" ומיטיבות לתאר אותו. בין מחזותיה אשר עלו בעשור האחרון בעיקר על במת התיאטרון הקאמרי נמנים : "חברות הכי טובות", "אוי אלוהים", "ליזיסטרטה 2000", "עקר בית", וכל אחת מקומדיות אלו הפכה להצלחה אומנותית ומסחרית, וחלקן עדיין מוצג על הבמה. בקומדיה "משפחה חמה" אשר עלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, היא דנה במושג המשפחה בדרך שנונה, מתוחכמת, אינטליגנטית ונוגעת ללב. המחזה עצמו כתוב בצורה מצוינת ואף מבריקה, והוא מציב בפני הקהל שאלות לא פשוטות על משמעותה של המשפחה, ויותר מכל נשאלת השאלה היכן עובר הגבול בין הרצון לשמור על שלמות המשפחה לבין הרצונות האישיים של בני המשפחה.

עלילת המחזה עוסקת בארוחת יום שישי השגרתית בבית הסבתא מלכה רוזן, אשר הופכת לזירת קרבות כשאחת מבנות המשפחה מודיעה שלא תגיע השנה לליל הסדר אשר ייערך חודש לאחר מכן. האידיליה המשפחתית והשלווה מופרת בבת אחת, ומלכה, אשר "בשביל לשמור על שלמות המשפחה מסוגלת אפילו להרוג" נוקטת בכל אמצעי לגיטימי ובכל אמצעי שאינו לגיטימי על מנת לבטל את רוע הגזירה.

הבמאית עדנה מזי"א כבר שיתפה פעולה בעבר עם ענת גוב, וביימה את כל מחזותיה של גוב אשר צוינו לעיל, ויצוין, כי גם מחזותיה של מזי"א כדוגמת "המורדים" ו"היה או לא היה" זכו להצלחה רבה. ניכר כי שיתוף הפעולה ביניהן שוב מצליח לתאר היטב את הרבדים השונים בתוכן המחזה, ויחד הגיעו למיצוי מלא של עומק המחזה, כך שמעבר להומור הבימוי מעורר בקרב הקהל תחושת הזדהות, מתוך תפיסה שאירוע דומה יכול להתרחש בכל משפחה ישראלית טיפוסית. הבימוי קצבי ואין בו רגע אחד משעמם, ומשפטי המחץ השנונים באים לידי ביטוי בדרך ראויה לשבח, כך שהם נחרטים בזיכרון ומספקים חומר למחשבה עבור הקהל, וזאת בזכות הדרכה מצוינת שנתנה הבמאית לשחקנים. העלילה עצמה מתרחשת בעיקר מסביב לשולחן האוכל המרווח במרכז ביתה של מלכה, והוא סמל לאחדותה של המשפחה, אולם חלק ממנה מתרחש בחדר האמבטיה הצפוף יחסית, אשר מעצים היטב את התחושה לפיה המשפחה היא גם ישות מעיקה ולעתים חונקת. יתר על כן, התחזקותה של המשפחה בעקבות משברים באה לידי ביטוי בצורה מוצלחת הן במחזה והן באופן הבימוי, ובני המשפחה כורתים ביניהם בריתות כנגד בני משפחה אחרים בהתאם לצרכים המיידיים שלהם, וכן החשבונות האישיים שנצברו במשך השנים, אשר נוגעים לדאגה להורים ולאהבתם, הוצפו ביתר שאת.

התפאורה אשר עוצבה ע"י אורנה סמורגונסקי היו יפות מאוד, וחלל הבמה עוצב כך ששולחן האוכל תופס את רוב המקום, ומסביבו יושבים כולם. תמונתו של הסב אשר תלויה בחדר המגורים ממחישה את הפולחן המסוים לדמותו ולערכיו, גם אם מדובר בפרשנות שגויה של בני המשפחה, ולא פעם מלכה מוצאת את עצמה מדברת אל התמונה, דבר אשר השתלב היטב עם רוח דמותו. כמו כן, חדר האמבטיה הקטן שמשמש גם כממ"ד המחיש, כאמור, את היותה של המשפחה חונקת, אך אפשר גם קרבה מאולצת אשר הובילה לאחדות. מסך שקוף למחצה באחד מקירות השירותים אפשר באמצעות התאורה הטובה שעוצבה ע"י קרן גרנק ליצור את ההפרדה המבוקשת בין החדרים. עוד יצוין, כי התלבושות אשר עוצבו ע"י אורנה סמורגונסקי התאימו היטב לאופיין של כל אחת מהדמויות.

בטרם אתייחס לכל אחד ואחד מהשחקנים בהצגה בנפרד, ארצה לציין שתענוג לצפות בהצגה שבה השחקנים מצוינים ביחד ולחוד, וניכר כי הם תומכים היטב זה בזה, ויותר מכל - נהנים מהעבודה המשותפת על הבמה. בהצגה הזו, לטעמי, כלל השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, ומפגינים יכולות קומיות נפלאות, אשר מביאות לתוצאה רצופה בהומור משובח, אשר מצליח לגעת וליצור הזדהות בקרב כל אחד ואחת מאיתנו.

רבקה מיכאלי בתפקיד מלכה, הייתה מצוינת וגילמה היטב את דמותה של הסבתא, שכשמה כן היא - מלכה אשר רודה בכל בני משפחתה על מנת להגשים את רצונותיה האישיים ("אצלי אין חצי סדר... או שכולם באים או שלא צריך... אני מעדיפה לשבת לבד בבית. אין לב שבור יותר מלראות חצי משפחה"). היא משתמשת באופן ציני במצוות הדתיות ובכך שהיא נחשבת כראש המשפחה, וזורעת רגשות אשם בקרב בני המשפחה ("מה בסך הכל ביקשתי...?", "זה אולי הסדר האחרון שלי..." וכדומה), ובין שני ילדיה משתמשת בשיטת "סכסך ומשול" ("את לא אוהבת אותי, ואני יודעת שאהרל'ה אוהב אותי..."). כמו כן, עשתה שימוש בדמותו של בעלה על מנת להשיג את אחדות המשפחה, שלדבריה, הייתה משאלתו האחרונה, ומסרבת בכל תוקף להיות "אורחת פשוטה". זאת ועוד, היא נמצאת בהכחשה של כל מה שאינו משתלב עם תפיסותיה ועם תוכניותיה, מתוך ידיעה שבסופו של דבר הכל ייעשה ע"פ רצונותיה.

יוסי גרבר בתפקיד אליק, בעלה המנוח של מלכה, משמש כבמאי וכמספר אשר צופה מהצד, ומעביר את המסרים לקהל לאחר שמנתח את המתרחש מנקודת המבט שלו. לא פעם הוא "מקפיא" את התמונה על מנת להעיר ולהסב את תשומת הלב המתאימה מצד הקהל. הוא גילם את התפקיד בצורה טובה מאוד, והמחיש את הקושי לחיות לצדה של מלכה, כמי שמנהלת ביד רמה את כל מי שסובב אותה, והוא מזכיר לאורך כל ההצגה שהגורל ידוע מראש, ורצונה של מלכה יבוא לידי מימוש ("הבעיה בנישואין היא שאתה מתחתן לא עם בן אדם אחד, אלא עם כל המשפחה שלו. זה מתחיל בלרצות להיכנס למיטה עם איזה חתיך שרץ ערום על החוף בהודו, ונגמר בזה שאת מקבלת את מלכה, לכ-ל החיים, כי ממלכה משחרר גם המוות. במקרה שלי גם זה לא...".

שרית וינו-אלעד בתפקיד מאשה, האחות הבכורה אשר התגרשה מבעלה, הייתה מצוינת, והביאה לידי ביטוי ביתר שאת את רצונותיה האישיים להרגיש חופשייה ולהגשים חלום אחד מיני רבים, אשר מתנגשים עם רצונותיה האישיים של אימה, ולמעשה, כאן נוצר הקונפליקט המשמעותי ביותר במחזה. מצד אחד, היא מנסה להפגין דעה איתנה ומוצקה, אולם היא מתקשה לעשות זאת מול אימה, אם מתוך רחמים עליה ואם מתוך רגשות האשמה אשר היא יוצרת בה. מאשה מאז גירושיה הופכת למעין עבד בביתה של אימה, ודואגת לכל צרכיה ולכל מבוקשה, ולא בכדי היא מתבטאת בפני אימה ש"כל החיים אני עושה רק מה שאת רוצה... אני מעיזה לעשות משהו בשבילי... אצלך משפחה זה מאסר עולם, בלי חופשות ובלי חנינות וגם לא משחררים על התנהגות טובה...".

אוהד שחר בתפקיד אריה, האח הצעיר, היה נהדר, וגילם היטב את דמותו של הרופא המצליח, אשר מלווים אותו רגשות תמידיים שמנצלים אותו ואת כספו, וטורח להזכיר זאת בפני בני המשפחה פעם אחר פעם. גם הוא נתון למרותה של אימו, והיא מנהלת אותו ואת חייו. דמותו של אריה שופעת ציניות, ואולי אף מתארת את תופעת "הישראלי המכוער" בצורה הטובה ביותר, שכן הוא מרבה להתבטא באופן שאינו פוליטיקלי קורקט, אלא אומר את אשר על לבו. באופן אירוני דמותו של אריה אינה עולה בקנה אחד עם משמעות שמו, שכן היה מצופה שיעמוד בראש המשפחה עם מות אביו, דבר אשר לא בא לידי ביטוי בפועל.

לימור גולדשטיין בתפקיד מירי, אישתו של אריה, הייתה נפלאה, וגילמה דמות מלאת הומור ובמידה מסוימת גרוטסקית וקריקטוריסטית. מירי היא אישתו של רופא מצליח, אשר מטפלת בחרדותיה ובעצבנותה באמצעות צחוק ויוגה, ומצד אחד מטיפה לבעלה על כך שהוא מסרב להחזיר את תו הנכה הזמני שלה למרות שהבריאה, ומצד שני מנצלת את עבודתה במרפאה שלו על מנת לזייף מרשמים לצרכיה האישיים. גם בהצגה זו, היא ואוהד שחר בונים יחד מערכת זוגית מעניינת וטעונה, והם מדי שבוע רבים וכמעט מתגרשים, אך בסופו של דבר מתאחדים.

דינה סנדרסון בתפקיד תמרה, בתה של מאשה, הייתה טובה מאוד מאחר שגילמה את קצינת המג"ב אשר מלאה בציניות, ומרבה לעקוץ את כל אחד מבני המשפחה. למעשה, אינה יודעת לסגור את פיה ולהעביר ביקורת ללא הרף, וסבתה היא היחידה אשר גורמת לה להיזהר בלשונה ומוצאת איתה שפה משותפת. היה מעניין לראות את הדמיון בין תמרה לבין סבתה, אשר בא לידי ביטוי ברצונה לקיים את הסדר כהלכתו למגינת לבם של בני המשפחה האחרים. כמובן, תופעה זו מוכרת מכל משפחה ומשפחה, שדווקא בקצוות חתך הגילאים מכירים יותר מכל בחשיבותה של המסורת.

עידו רוזנברג בתפקיד עומר, בנם של אריה ומירי, היה מצוין, והפגין יכולות קומיות מרשימות, במיוחד כאשר תרגם באופן סימולטני ומילה במילה מעברית לאנגלית עילגת עבור אישתו הבלגית. כמו כן, הוא הביא לידי ביטוי את הגינונים אשר רכש בהודו, ולכאורה משרים אווירה מרגיעה ושלוה, וגילם דמות שהקהל מתאהב בה בקלות. בנוסף, ברגע מסוים ניכר שהוא גם לעתים מואס במשפחתו שלו וכבר אינו מוצא עם אישתו שפה משותפת, למרות שמפגין סובלנות ומטיף לקבלת אישתו לחיק המשפחה המורחבת, במיוחד בכך שמתבטא בציניות ש"מה שאת אומרת זה שאם נטלי רוצה לאכול את הפאקינג קניידאלאך שלנו, היא צריכה לעשות ברית מילה...?", והביא לידי ביטוי את האבסורד בכך.

מיכל בלנקשטיין בתפקיד נטלי, אישתו הבלגית של עומר, הייתה טובה מאוד, והפגינה משחק מאופק יחסית אשר התאים לדמותה כאאוטסיידרית במשפחה. לא בכדי היא יושבת בקצה השולחן, ובהתייחס לליל הסדר מלכה מפטירה ש"נארגן לה שולחן קטן בצד, היא אפילו לא תרגיש...". כמו כן, היא משמשת לא מעט פעמים כצופה מבחוץ מעיניו של הגוי, אשר מביא לידי ביטוי את האבסורד באותה משפחה ישראלית חמה, לכאורה, ואת האבסורד בגאוות העם היהודי ("you are the first, you are the best, so how come you are hiding in the toilet like a bunch of refugees?").

סיכום : קומדיה נפלאה ושנונה, אשר משקפת את המושג "ישראליות" במלוא מובן המילה. אל תחמיצו!

התמונה מתוך אתר התיאטרון הקאמרי.