"הבנאליות של האהבה" הוא מחזה ישראלי חדש פרי עטה של הסופרת ושל המחזאית סביון ליברכט, אשר מוצג בימים אלו בתיאטרון בית ליסין. זוהי, למעשה, ההפקה השלישית במספר שמעלה התיאטרון, אשר מתבססת על מחזה פרי עטה של ליברכט, אולם בשונה מההצגות הקודמות - "סינית אני מדברת אליך" ו"תפוחים מן המדבר", הצגה זו הינה ע"פ מחזה אשר מבוסס על אירועים היסטוריים ועל דמויות מוכרות, ואינו פרי דמיונה של המחזאית גרידא.

העלילה מתארת את מערכת היחסים בין שניים מגדולי האינטלקטואלים במאה העשרים, הפילוסוף הגרמני - מרטין היידגר - והתיאורטיקנית הפוליטית היהודיה - חנה ארנדט. הקשר ביניהם החל כאשר ארנדט הייתה סטודנטית של היידגר באוניברסיטת מרבורג בגרמניה במהלך שנות העשרים, ונמשך כארבע שנים. לאחר מלחמת העולם השנייה התחדש הקשר ביניהם, כקשר בין עמיתים, ונמשך עד למותה של ארנדט מהתקף לב בשנת 1975, כאשר היידגר נפטר חמישה חודשים אחריה. הקשר ביניהם מרתק ועוצמתי, שכן מעבר לסיפור הרומנטי וליחסי השליטה שאפיינו את הקשר, היה ביניהם חיבור מסתורי שכן היידגר היה חבר המפלגה הנאצית ואילו ארנדט הייתה יהודיה.

כאמור, המחזה מבוסס על עובדות היסטוריות, אשר בראש ובראשונה נוגעות לדמויות, אך נוגעות גם לאירועים שונים שאפיינו את אותה התקופה, וחשוב לציין שמערכת היחסים בין השניים מתועדת היטב באמצעות מכתבים ששלחו זה לזה, אם כי מרבית המכתבים הם אלו אשר היידגר שלח לארנדט ולא ההיפך, שכן היידגר לא נהג לשמור את מכתביה. יתר על כן, המכתבים היו חסויים במשך עשרות שנים, אך לא מכבר ראו אור בספר, ועולה מהם שמדובר בקשר מורכב בין נערה מאוהבת לבין גבר שתלטן. ברם, המחזה אינו מתאר את ההיסטוריה בלבד, והמחזאית יצרה אירועים וכן שתי דמויות פרי דמיונה, רפאל מנדלסון, החבר ללימודים של ארנדט, ומיכאל בן-שקד, דוקטורנט צעיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים אשר מגיע לראיין את ארנדט בניו יורק.

חנה ארנדט הייתה יהודיה ילידת גרמניה, ופגשה את מרטין היידגר הנשוי ובן ה- 35 כשהיא רק בת 18, ובהמשך קיבלה את תואר הדוקטור בהיידלברג תחת הדרכתו של קרל יספרס, ידידו של היידגר, ובשנת 1929 נישאה לגינתר שטרן. היידגר, פילוסוף גרמני מוערך ואבי האקזיסנציאליזם המודרני, מונה בשנת 1933 לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, ונמנה על חברי המפלגה הנאצית, ועל כן הרחיק מהאוניברסיטה מרצים וסטודנטים יהודיים. באותה השנה ארנדט נעצרה ע"י הגסטאפו, אולם נמלטה לפריס ושהתה שם עד שנת 1940, התגרשה משטרן ונישאה לקומוניסט הגרמני היינריך בליכר. בהמשך היגרה לארה"ב עם בעלה, ורכשה לעצמה שם עולמי עם פרסום ספרה "שורשי הטוטליטריות". באשר להיידגר, ועדת בנות הברית לדה-נאציפיקציה הרחיקו אותו מהוראה למשך חמש שנים, הואו מעולם לא הביע חרטה על הצטרפותו למפלגה הנאצית. לאחר נתק של כ- 17 שנים חידשה ארנדט את הקשר עם היידגר במהלך ביקור שלה בגרמניה. בשנת 1961 פרסמה ארדנט את ספרה "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע" לאחר שסיקרה את משפט אייכמן בישראל מטעם עיתון ה"ניו יורקר", ובו נמתחה ביקורת על התנהלותו של בן גוריון ועל שיתוף הפעולה בין היודנראטים לבין הנאצים, כך שנטען בהמשך שהיא שונאת ישראל. ספר זה עורר בזמנו תהודה רבה בעולם וגם בישראל, והוא היחיד מבין ספריה אשר תורגם לעברית.

בהתייחס לקשר בין היידגר לבין ארנדט עולה השאלה המתבקשת הנוגעת למוסריותו של הקשר עקב היותה של ארנדט יהודיה בעוד שהיידגר השתייך למפלגה הנאצית, ובלי צל של ספק המחזה הינו ביקורתי למדיי. כמו כן, בסיפור זה עולה ברקע סיפורם הטרגי של היהודים ושל הגרמנים, והקשר המיוחד שלהם לתרבות הגרמנית ולשפה הגרמנית. מעבר לכך שהמחזאית הייתה נאמנה לעובדות ההיסטוריות, היא כתבה מחזה אשר מעלה חומר למחשבה, אשר מקשר בין סיפור אהבתם של היידגר ושל ארנדט לבין ימינו אנו. שמו של המחזה, "הבנאליות של האהבה", שואב את שמו מתוך ספרה של ארנדט "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע", וארנדט מסבירה בהצגה את מהותו של הביטוי - העובדה שהנאצים היו אנשים נורמטיביים ובנאליים לחלוטין, וכאן מדובר על הבנאליות שבאהבה בין בני זוג מבלי להתייחס לרקע, וכן על הבנאליות של האהבה אשר רוכשים היהודים הגרמנים למולדתם המתוארת במחזה באמצעות שני מישורים - ארנדט ובן-שקד.

הבמאי אבישי מילשטיין, עשה עבודה נפלאה בבימוי ההצגה, וחילק את ההתרחשויות לשלושה חלקים : הראשון - הראיון בביתה של חנה ארנדט המבוגרת, השני - עולמה של ארנדט הצעירה ושל היידגר והשלישי - המכתבים. המעברים בין החלקים השונים מצוינים ועשויים היטב, שכן הם משלימים זה את זה, ולא פעם ארנדט המבוגרת מתערבת, לכאורה, בעולמה של ארנדט הצעירה, וזאת מתוך תפיסה שמדובר בזכרונותיה של ארנדט המבוגרת. אני סבור שהבמאי בחר באופן מושכל שלא להתייחס למחזה כאל מחזה היסטורי, אלא כאמצעי להעברת רעיון בדומה למה שעשתה המחזאית, ועל כן תפיסת הזמן בהצגה אינה תמיד מדויקת לחלוטין, כך שישנם מעברים תכופים בין התקופות השונות, אולם קטעים מוקלטים שמושמעים ברקע מהווים מראי מקום וזמן עבור הקהל. יתרה מזאת, מעניין לראות את עבודת השחקנים בהצגה הזו, דווקא משום שעל פניו ישנו קושי רב בגילום דמויות היסטוריות שתועדו היטב ברבות השנים, ונראה כי עבודתם הייתה סביב הקונפליקט שבין שתי תשוקותיהם העיקריות - התשוקה לאהבה ולשייכות מול התשוקה למחשבה ולידע, כאשר גם אצל ארנדט וגם אצל היידגר, רק אחת התשוקות יכולה לבוא לידי מימוש. יודגש, כי מחזות המבוססים על דמויות היסטוריות אינם מותירים לבמאי מקום רבה לאינטרפרטציה, אולם באופן כללי ניתן לראות כי מעבר לעבודת הבימוי עשה גם עבודת דרמטורגיה חשובה ומוצלחת, אשר רק מוסיפה לאיכות ההצגה.

התפאורה שעיצב ערן עצמון יפהפייה ותלת מימדית, ולצד ההפרדה שהיא יוצרת בין דירתה של ארנדט המבוגרת לבין עולמה של ארנדט הצעירה, הוא הצליח ליצור אחדות וגיבוש, כך שהמעברים בין הזירות השונות מתבצעים היטב. הבמה חולקה לשניים, כך שמצד ימין ממוקמת דירתה של ארנדט המבוגרת, ואילו מצד שמאל ממוקם הצריף של רפאל מנדלסון, בו נהגו היידגר וארנדט להיפגש, ולמעשה היכולת של ארנדט המבוגרת להיכנס לעולמה של ארנדט הצעירה היא חלק בלתי נפרד מהדרמה בהצגה. את הרקע בבמה עיטרו עצים גבוהים בגוונים חומים וכתומים אשר בהחלט התאימו למקום, לזמן ולעלילה. התלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי נפלאות והתאימו היטב לכל אחת מהדמויות ובמיוחד היידגר, שחזותו הנאצית עוצבה היטב, וכן ארנדט הצעירה והמבוגרת. כמו כן, התאורה שעיצבה קרן גרנק הייתה מיוחדת, השלימה היטב את התפאורה ותפקדה היטב במעברים בין התמונות השונות. יצוין, כי את ההצגה מלווה מוסיקה קלאסית, שערך דורי פרנס, ממיטב המלחינים הגרמנים - שוברט, בראהמס, שומן ומאהלר, אשר בהחלט הוסיפה לאווירת ההצגה ויצקה דרמטיות נוספת.

לאורה ריבלין בתפקיד חנה ארנדט הייתה מעולה, וללא ספק היא שחקנית בעלת יכולות מופלאות לבניית דמות לפרטי פרטים, בדייקנות ותוך מיצוי של יכולותיה המשחקיות. המשחק שלה לכל אורך ההצגה מרתק, והיא בנתה דמות אמינה ומשכנעת, תוך שהיא יצרה הבדלים בקול ובשפת הגוף בין ארנדט המבוגרת לבין ארנדט בדמי ימיה, והיא עשתה זאת באופן ראוי לשבח. בנוסף לכך, ריבלין הביאה לידי ביטוי היטב את היותה של ארנדט אישה דעתנית, בעלת תיאוריות מורכבות, אשר סבלה לא מעט בחייה מניכור גם מצדם של יהודים, ושילמה על כך בבדידותה. זאת ועוד, המחזה מתאר לא מעט מהתיאוריות של ארנדט, אשר במבחן הזמן חלקן הופך לאמיתי ולאירוני במקצת.

עודד קוטלר בתפקיד מרטין היידגר היה מצוין, ואולי יותר מכל הדמיון החזותי שיצרו בינו לבין היטלר - הבלורית והשפם - בצירוף התלבושת, העניק לדמות נופך מעניין ואמין במיוחד. הוא היטיב להמחיש את יחסו השתלטן כלפי חנה, וניכר כי הוא מודע לכך שהיא מעריצה אותו ועל בסיס הערצה זו היא התאהבה בו, ומאידך הביא לידי ביטוי את כבודו שנרמס לאחר המלחמה, כאשר נאסר עליו ללמד. כמו כן, הוא המחיש היטב את היותו מאוהב בחנה, ואת טענותיה כלפי רעיונותיו של היטלר ביטל במחי יד, כשהוא אומר שמדובר בתעמולה בלבד, והדבר לא ייצא אל הפועל.

מיכל שטמלר בתפקיד חנה ארנדט הצעירה הייתה מצוינת, והיא בהחלט שחקנית צעירה ומבטיחה בתיאטרון כיום. היא הביאה לידי ביטוי היטב את העובדה שארנדט העריצה את היידגר, והיא הפגינה את מבוכתה ואת ביישנותה בתחילת הקשר ביניהם. בהמשך ניכר כי היא השתנתה, וההתפתחות שלה במישור האישי והצמא שלה ללמידה ולמחשבה, הביאו אותה לגיבוש דעה עצמאית ומוצקה, שבסופו של דבר מביאה לסיום קשריה עם היידגר. למעשה, היא מחזיקה את הקונפליקט בהצגה על כתפיה, והיא עושה זאת בהצלחה רבה.

קובי ליבנה מגלם בהצגה שני תפקידים אשר קשורים ביניהם באופן בנאלי בדיעבד - רפאל מנדלסון, חברה ללימודים של ארנדט, ומיכאל בן-שקד, הדוקטורנט הצעיר שנפגש עם ארנדט המבוגרת. התפיסה הבימתית של ההצגה והמעברים התכופים בין התקופות ובין המקומות אילצו אותו להחליף תלבושות ולתזמן את כניסותיו, והוא עשה זאת באופן מוצלח. בנוסף, בעיניי, מבחן מעניין לשחקן הוא היכולת לגלם מספר תפקידים שונים באותה ההצגה, ולהביא לידי ביטוי את ההבדלים ביניהם, ובהחלט הוא הצליח לעשות זאת. בשתי הדמויות שגילם הוא הבליט את שייכותה של ארנדט לעם היהודי, והעמיד אותה בפני הקונפליקט שבין היותה יהודיה לבין הקשר שלה עם היידגר.

סיכום : הצגה עמוקה, מרגשת ומרתקת, מבוימת היטב ולאורה ריבלין במיטבה. אל תחמיצו!