"דמעותיה המרות של פטרה פון-קאנט" הוא מחזה מאת ריינר וורנר פסבינדר, במאי ושחקן קולנוע גרמני, ונחשב לאחד מהאנשים הבולטים בקולנוע הגרמני במאה העשרים. כמו כן, שימש כמלחין, כמעצב, כצלם, כמפיק ואף כמנהל תיאטרון, ולמרות שנפטר בגיל 37 ממנת יתר הספיק בחייו הקצרים ליצור עשרות סרטים ומחזות. בעיני רבים נחשב פסבינדר לפרובוקטיבי ולשובר מוסכמות, וסרטיו התמקדו בעיקר בהצגת תמונה עגומה של המציאות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. בימים אלו מוצג המחזה בבית צבי בהשתתפותן של שחקניות ממחזור מ"ז, ואולי העובדה שפסבינדר היה הומוסקסואל מוצהר היא זו אשר השפיעה עליו בכתיבת מחזה זה.

עלילת המחזה סובבת סביב פטרה פון-קאנט, מעצבת אופנה מצליחה, אשר התגרשה מבעלה, וחייה הופכים להיות ריקניים בעולם הזוהר, הפרסום וההצלחה. באופן מקרי היא נפגשת עם קארין, צעירה יפהפייה, ונקלעת למערבולת של תשוקה ושל אהבה, אשר הופכות להרסניות. בהמשך היא מנסה להרחיק ממנה את בנות משפחתה לרבות בתה ואימה ואת חברותיה הקרובות, והכל בעקבות העובדה שהיא בסופו של דבר מתאכזבת גם מקארין, ונאלצת לאסוף את השברים ולעמוד על רגליה מחדש.

המחזה, אשר תורגם ע"י שחר סגל, כשלעצמו אינו מעניין, ובעיניי אינו מתאים להצגת תיאטרון, שכן הוא כולל התרחשויות רבות לכאורה ולאורך זמן, אשר אינן באות לידי ביטוי בהצגה עצמה, ועל כן ישנם לא מעט קצוות שאינם פתורים. כמו כן, הוא כולל תפניות חדות מדיי בעלילה, אשר בעיניי כצופה היו לא ברורות. כך למשל, פגישתן המקרית של קארין ושל פטרה הופכת עד מהרה להצהרת אהבה ואינה מתמצה בתשוקה הדדית בלבד, ובאופן דומה תוך זמן קצר, אשר על הבמה בא לידי ביטוי בדקות בודדות, היחסים ביניהם הופכים להרסניים.

לתחושתי, עצם העובדה שמדובר במחזה בעייתי, הדבר הקשה על עבודת הבימוי של גיא אלון, והוא עיצב הצגה קטנה ואינטימית, אשר מצד אחד מתאימה לעלילה שעוסקת בעיקר במצבה הרגשי של פטרה פון-קאנט, אולם מצד שני אינה מתאימה למציאות אשר מאפיינת את חייה של מעצבת אופנה מצליחה, דבר אשר בא לידי ביטוי בעיצוב הבמה. אינני מכיר את המחזה עצמו, אך אם המחזה קוצר באופן מכוון ע"י הבמאי, לתחושתי מדובר בטעות, שכן העלילה הופכת ללא פתורה ויש בה חוסרים רבים אשר אינם, ניתנים להשלמה ע"י הקהל, ועל כן אינה אמינה דיה.

התפאורה אשר עוצבה ע"י מירב יצחקי בעיניי לא התאימה להצגה, שכן לא הצליחה לשקף את העובדה שמדובר בדירה של מעצבת אופנה מפורסמת ומשגשגת, אלא ההיפך המוחלט - הקירות אשר ריקים לגמריי מתמונות ומאביזרים והדירה דחוסה וקטנה שכוללת בחלל קטן אחד את חדר המגורים, את חדר השינה ואת חדר העבודה וכדומה. כמו כן, הבמה עוצבה בסגנון מיושן למדיי, אשר בהחלט אינו משקף את ביתה של אישה שעיסוקה הוא אומנות. התלבושות שנבחרו ע"י לימור דרור התאימו בצורה טובה לדמויות ולאופיין, אולם הן כמעט ולא התחלפו לאורך ההצגה, למרות שלכאורה מסגרת הזמן המדוברת היא מספר חודשים. בנוסף, מרטין עדין עיצב תאורה פשוטה וסבירה, שבעיניי היה ניתן למצות ממנה יותר.

את תפקיד פטרה פון-קאנט גילמה אפרת ליפשיץ אותה ראיתי במספר הצגות בעבר, ולאחרונה בקומדיה המצוינת "כסף קל", שם היא עשתה עבודה נהדרת. בהצגה הנוכחית הרגשתי לעתים שהמשחק אינו עקבי ואינו משכנע, שכן הוא נע בין שני קצוות רחוקים מאוד, והמעברים ביניהם חדים מדיי. יחד עם זאת, היא הפגינה יכולות משחק טובות, ובהחלט הביאה לידי ביטוי את העובדה שמדובר במעצבת אופנה נוירוטית, שתלטנית, אך בעלת נטיות הרסניות.

אדוה סבג בתפקיד קארין גילמה בצורה טובה את הצעירה קלת הדעת, אשר נעתרת בקלות לשתלטנותה של פטרה, אך עד מהרה הופכת להיות השתלטנית וזו שקובעת את הכללים. גם דמותה של קארין בעייתית, שכן כאמור, ישנה תהום עמוקה בין שתי תמונות - פגישתן הראשונה לעומת המציאות כמה חודשים לאחר מכן.

מי שהצליחה בעיניי להתבלט ולהרשים למרות המחזה הבעייתי, הייתה קרן סולקין בתפקיד מרלן המזכירה. היא הגישה משחק מחושב, אלגנטי ומסוגנן, אשר נקי מטקסט לחלוטין, אך רווי בפעולות משחקיות ובהבעות פנים אשר מותאמות היטב להתרחשויות בעלילה, וזוהי משימה שאינה פשוטה. מרלן למעשה משמשת כשק החבטות של פטרה, והיא סופגת את העלבונות ממנה לאורך הדרך, והדבר בהחלט בא לידי ביטוי באופן המשחק שלה.

עוד משתתפות בהצגה - הדס ביטון בתפקיד ואלריה, אימה של פטרה ; נעמה נבט בתפקיד גבי, בתה של פטרה ; אודליה יקיר בתפקיד סידוניה, חברתה של פטרה. שלושתן מגלמות תפקידים דומים מאוד לתפקידים בהם ראיתי אותן בעבר, והייתי שמח לראותן בתפקידים שונים.

סיכום : מחזה בעייתי ומשעמם, אשר בסופו של דבר מקרין על ההצגה כולה.