"הכבש הששה עשר" נחשב בעיני אלו שנולדו באמצע שנות השבעים ואילך כאחד מזכרונות הילדות הקסומים ביותר, אשר המשיך ללוות אותנו גם שנים רבות לאחר מכן, והשירים שנכתבו ע"י יהונתן גפן והפכו בהמשך גם לספר, להצגה ולאלבום מוסיקה, מזה שנים מוכרים לכלל ורבים גדלו איתם ועדיין גודלים. ההעלאה המחודשת של "הכבש הששה עשר" בהפקת המדיטק חולון בשיתוף התיאטרון הארצי לילדים ולנוער פתחה את פסטיבל ישראל לילדים שהתקיים בחודש מאי 2009, כאשר בכורה זו התקיימה שלושים שנה בדיוק מאז הוצאת האלבום, ובימים אלו ההצגה מועלית ברחבי הארץ.

מלאכת כתיבת השירים החלה כאשר יהונתן גפן התגורר בפריס, והוא ניסה לתאר באמצעותם את עולמם ואת נקודת המבט של הילדים מתוך חוויותיהם של ילדיו שלו, ולבסוף יצא ספר הילדים הנושא את שם זה. בשלהי שנות השבעים הפיק דודו אלהרר אלבום המבוסס על השירים שבספר, אשר זכה להצלחה גדולה, ולקחו בו חלק יהודית רביץ, גידי גוב, דייוויד ברוזה ויוני רכטר, אשר היה אחראי להלחנת רוב השירים, לעיבודים ולניהול המוסיקלי. כמו כן, השתתפו בהפקת האלבום יצחק קלפטר, שם טוב לוי, ארנון פלטי, אלון הלל, עדה נסטוביץ', שפי ישי, שלמה יידוב, וכמובן - יהונתן גפן. יצוין, כי שירי האלבום התבססו אמנם על השירים המוכרים מתוך הספר, אולם בוצעו בהם התאמות שונות ללחן או למען שיפור חוויית ההאזנה של הילדים.

המחזה נכתב ע"י מיכאל גורביץ' לאור הצלחת האלבום בזמנו, וההצגה "הכבש הששה עשר" עלתה בתיאטרון הקאמרי, ומאוחר יותר גם בתיאטרון הבימה, כאשר הראשונה זכתה להצלחה רבה, ואילו השנייה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. גורביץ' התבסס על שירי האלבום, ובנה במחזה סיפור מסגרת מקסים ומרגש, אשר מצליח לשאת בתוכו זכרונות ילדות אשר צרובים בזכרון הקולקטיבי, ובזמנו הוא גם ביים את ההצגה שעלתה בתיאטרון הקאמרי. ללא ספק, הניסיון שנעשה בתיאטרון הבימה לשחזר את הצלחת ההצגה, אשר לא עלה יפה, היווה אתגר בפני הבמאי, משה קפטן, ובפני המעבד המוסיקלי, טל בלכרוביץ', ויתרה מזאת, היות שמדובר בהצגה שמזה שנים כבר נחשבת קלאסיקה, הניסיון לחדש אותה טומן בחובו מאמצים רבים מכל הבחינות.

עלילת המחזה עוסקת בששה ילדים - יונתן (אשר משמש גם כמספר), נפתלי, נמרוד, אריאלה, ענת וגל - אשר מגיעים אל גן המשחקים על מנת לחפש את החבר שלהם דניאל. במהלך החיפושים הם מתארים באמצעות השירים את עולמם כילדים ואת נקודת מבטם באמצעותם : "אני אוהב", "ברקים ורעמים", "הילדה הכי יפה בגן", "גן סגור", "איך שיר נולד" ועוד.

הבמאי משה קפטן יצר הצגה קצבית, אינטימית, מלאה בנוסטלגיה, אולם במקביל מצליחה לעורר הזדהות בכל חתך הגילאים - הורים, צעירים וכמובן ילדים - והיא עושה זאת הן דרך צחוק והן דרך עצב. היה מעניין לראות שההצגה מומלצת לגילאי 7 ומעלה, אולם בקהל ישבו גם ילדים קטנים יותר, אשר היו מרותקים לכל אורך ההצגה. ככל הנראה, הסוד במחזה שכתב גורביץ' הוא בכך שכל אחד מהילדים ומהילדות בחבורה, אשר מונה ארבעה בנים ושלוש בנות, מצליח לעורר אצל היושבים בקהל הזדהות, כך שכל אחד מוצא את עצמו אצל אחד מהילדים, אשר שונים כל כך זה מזה, אם מבחינה חיצונית ואם מבחינת אופיים. בהקשר זה, הבמאי הביא לידי ביטוי את ההבדלים בין הילדים היטב, והמחיש כיצד לכל אחד ואחד מהם ישנו ייחוד משלו ומקום משלו, ולא בכדי נשמעו ברקע מדיי פעם הערות מצד הילדים בקהל כדוגמת "אבל חלומות זה לא באמת...", "הנה הוא על העץ..." ועוד. בנוסף לכך, המחזה מצליח לטפל באופן מושכל ורגיש בנושאים בעייתיים כדוגמת היעלמותו של ילד ובפרידה ממנו, והוא עושה זאת באמצעות דמותו של דניאל, הילד שאינו יכול להיות, שהוא סמל לחבר דימיוני או לפסגת רצונותינו שאינם יכולים להתגשם. זאת ועוד, הוא מטפל בנושאים של דימוי עצמי, של פחד, של חששות ועוד, והבימוי המצוין בהחלט מביא אותם לידי ביטוי ביתר שאת.

בזמנו העלה גורביץ' את המחזה בהשתתפותם של יוצאי להקת "כוורת" המוכרים - יוני רכטר וגידי גוב - לצדם של שני זמרים אלמוניים יחסית - יהודית רביץ ודיוויד ברוזה, וגם כאן הבמאי, משה קפטן, השכיל להרכיב קבוצה של שחקנים צעירים ומוכשרים, ונמנים עליה שחקנים שכבר צברו ניסיון בימתי כדוגמת גלעד שמואלי, אילנית גרשון, גלעד קמחי ולביא זיטנר, כשלצדם שחקנים שנמצאים בתחילת דרכם כדוגמת רוני מרחבי, גיא עקיבא ונועה קשפיצקי. יתר על כן, להבדיל מגרסת האלבום ומהגרסה הבימתית כאן "הכבש הששה עשר" הוא חזרה לילדות והתרפקות על הנוסטלגיה עבור המבוגרים, והמציאות עצמה עבור הילדים. הדמויות בזמנו היו נטולות סממני גיל, דבר אשר בא לידי ביטוי בשפת הגוף ובאינטונציה, אולם בהפקה הנוכחית כל אחד ואחד מהשחקנים חוזרים השחקנים למשך שעה כשני עשורים לאחור ומתחברים לילדים שבהם - משתוללים, צוחקים, בוכים, מתרגשים, פוחדים ובעיקר נהנים. חשוב לציין, כי אין בדבר מתיקות מזויפת או זלזול באינטלגנציה של הילדים, אלא להיפך - בעיניי הדבר מעורר הזדהות רחבה יותר בקרב הילדים, שהם בסופו של דבר עיקרו של קהל היעד של ההצגה, ובמקביל מצליח להקסים גם את הקהל המבוגר יותר. עוד יצוין, כי הבמאי עשה שימוש רב בגירויים חזותיים מבריקים, וכך למשל בשיר "איך שיר נולד" שילב שלטי אותיות שיוצרים את מילות השיר, ומעבר לכך - ההצגה כמעט שאינה סטטית אלא מלאה בתנועה ובכוריאוגרפיה יפה של עוז מורג.

טל בלכרוביץ', אשר שימש כפסנתרן בהפקה האחרונה של "הכבש הששה עשר", היה אחראי לעיבודים ולניהול המוסיקלי בהפקה זו, ובעיניי הוא עשה עבודה נפלאה, שכן שמר על השירים שהפכו כבר לפני שנים לנכסי צאן וברזל, והעניק להם עיבוד רענן יותר, ייחודי ומכובד. כמו כן, ניכר שההקלטה של המוסיקה התבצעה עם תזמורת רחבה יחסית, והעיבוד לתזמורת בוצע היטב, כך שבהחלט ניצל את האפשרות לעדכן את העיבודים הקודמים.

התפאורה שעיצב במבי פרידמן הייתה יפהפייה, וגן המשחקים נמתח על כל הבמה, כאשר ברקע ממוקמת הגדר אשר מקיפה אותו. במרכז גן המשחקים מיקם מתקני שעשועים תכליתיים ובצד גן המשחקים הציב עץ אשר מצליח לשאת את משקלם של ארבעה שחקנים יחד, דבר אשר אינו עניין של מה בכך, וכאן לא הייתה פשרה על איכות. בנוסף, התלבושות אשר עיצב מאור צבר היו יפות, צבעוניות, והתאימו היטב לדמויות השונות. יתרה מזאת, התאורה המצוינת והדינמית בהחלט תרמה לשימור העניין לאורך ההצגה וליצירת מתח בהתאם לצורך.

כאמור, השחקנים שמשתתפים בהצגה מגלים מקצועיות רבה, ורובם ככולם השתתפו בעבר במחזות זמר, וניכר כי גם בהצגה זו הם מרגישים בנוח, שכן זהו המגרש הביתי שלהם. יודגש, כי לאור הבחירה להציג את הדמויות כילדים על שלל מאפייניהם יכולה ליצור בעייתיות רבה, שכן השחקנים נדרשים למשחק עקבי במיוחד, ועליהם להביא לידי ביטוי את היותם ילדים לכל אורך ההצגה. כלומר, ברגע שאימצו אינטונציה או שפת גוף מסוימת, עליהם לדבוק בה לכל אורך ההצגה, שכן אחרת אמינות הדמויות תיפגע. השחקנים עמדו במשימה זו היטב, אולי פרט ללביא זיטנר, אשר מדיי פעם התבטא בדומה למבוגר.

לביא זיטנר בתפקיד נמרוד היה טוב לפרקים, מאחר שכאמור, מצאתי את אופן המשחק שלו לעתים כלא עקבי, ולכן לא אמין. לאורך ההצגה היו מספר מקרים בהם התלבטתי האם הוא ילד או האם הוא נער, ובעיניי בהחלט היה מקום לבניית דמות מלוטשת יותר בהקשר זה. יחד עם זאת, הוא הצטייר כילד יודע-כל, לכאורה, ובעל דימיון עשיר ומפותח.

גלעד שמואלי בתפקיד יונתן היה מצוין וביצע את השירים בקול דומיננטי ונפלא, ויותר מכל הצליח לעורר הזדהות בקרב היושבים בקהל כמי שמספר את הסיפור, אולי ממקום בוגר ומבין יותר. יתר על כן, הוא הביא לידי ביטוי היטב את התחרות הסמויה, לכאורה, שקיימת בינו לבין נמרוד לגבי מיהו המנהיג של החבורה.

אילנית גרשון בתפקיד אריאלה הייתה נהדרת, וכבר מבחינה חיצונית היא בהחלט מתאימה לתפקיד "הילדה הכי יפה בגן". היא הפגינה משחק מלא רגש ותקווה, והמחישה את הקשר החזק בינה לבין דניאל ביחס לשאר החבורה. מעבר לכך, היא ביצעה את השירים בקול מלאכי ומדויק, והותירה רושם רב.

נועה קשפיצקי בתפקיד ענת הייתה נפלאה, ונכנסה היטב לנעליה של הדמות. בשפת הגוף שלה ובעיקר באופן העמידה הקפוץ שבו בחרה תוך החזרת הבובה קרוב אליה, המחישה את היותה חרדתית ואף היסטרית, וכביכול הילדים שישבו בקהל החשיבו את עצמם כאמיצים לעומתה.

גיא עקיבא בתפקיד נפתלי היה מצוין, וגילם במקצועיות את דמותו של הילד אשר חביב על כולם (כמעט), והוא המחיש היטב את פחדיו שלו דרך ההומור. זאת ועוד, הוא ביצע היטב את השיר "היי אני כבר לא תינוק" תוך שימוש בהומור רב, ובעיניי, מבין כל השחקנים הוא הביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את הילד שבו, תוך משחק עקבי במיוחד.

רוני מרחבי בתפקיד גל הייתה טובה מאוד, ובהחלט הצליחה להעביר את המסר המתאים הנוגע לדימוי העצמי דרך העובדה שגל היא ילדה שמנה, וחבריה מקבלים אותה כמו שהיא, גם אם מדיי פעם צוחקים עליה. כמו כן, היא הביאה לידי ביטוי בצורה מוצלחת את החששות ואת הפחדים שלה דרך רצונה להצטייר כאמיצה, ולתלות את החששות ואת הפחדים בחברתה ענת.

גלעד קמחי בתפקיד דניאל היה מעולה, ובנה דמות מדויקת, מלאה ברגישות, בכנות ובקסם, ולחלוטין הצליח למצות את המיטב מהתפקיד, ולצבוע את דמותו של דניאל כילד נצחי, כילד שנעלם, כילד שמת, ויותר מכל כילד שנפרדים ממנו, למרות שאולי אינו קיים בכלל. יצוין, כי שאלת קיומו של דניאל נותרת בגדר חידה גם בסוף ההצגה, כך שהיושבים בקהל יכולים לבחור בפרשנות המתאימה להם.

סיכום : גן עדן של ילדות בביצוע צעיר, מדויק, אמין, מרגש ומעורר הזדהות. לא לילדים בלבד. אל תחמיצו!