"אנדה" הוא מחזה ישראלי חדש פרי עטו של הלל מיטלפונקט, מחזאי הבית של תיאטרון בית ליסין, וההצגה שעלתה לראשונה לפני כשנה בתיאטרון בית ליסין זכתה בפרסים רבים במסגרת טקס פרסי התיאטרון הישראלי לשנת 2008 - הצגת השנה, מחזאי השנה ושחקנית השנה. מיטלפונקט בעיניי הוא מחזאי מצוין, שכן הוא מיטיב להעלות באמצעות התיאטרון סוגיות, אשר מהוות את יסודות קיומנו כחברה ישראלית, ומעלות שאלות נוקבות לגבי מהותה של ישראליות דרך אירועים היסטוריים, ודוגמאות לכך ניתן למצוא במחזותיו : "אסמעיליה", "התאונה", "עיר הנפט", "גוד ביי אפריקה" ואחרים.

עלילת המחזה מתרחשת בשנת 1961 ערב משפט אייכמן. נוחי, פרקליט צעיר ומבריק בצוות התביעה נתקל בקונפליקט בלתי צפוי לאחר שאנדה, אחות בבית חולים ששרדה את אירועי אושוויץ מעוניינת להעיד במשפט, אולם הממסד הבן גוריוני פוסל אותה בשל השקפותיה הפוליטיות. מתוך נאמנות לעקרונותיו הוא מסכן את מערכת היחסים שלו עם חברתו, אלונה, ואת הקריירה שלו. כמו כן, נחשף סיפורו האישי כנער שעלה ארצה בעוד שהוריו נותרו באירופה בזמן המלחמה ושרדו בסופו של דבר את השואה.

המחזה מסתמך על אירוע היסטורי משמעותי שהתרחש בישראל, והדמויות שנזכרות בו הינן אמיתיות לחלוטין, אולם הדמויות להן אנו עדים במחזה הן פרי המצאתו של המחזאי. מיטלפונקט מטיל ספק בריש גלי באופיו המניפולטיבי והרודני לכאורה של הממסד הבן גוריוני, אולם בעיניי אין זה העניין המרכזי במחזה, שכן יותר מכל הוא מתמקד במאבק של היחיד מול החברה ובקונפליקט הפנימי שבין הנאמנות לעצמך כפרט לבין הנאמנות לקבוצה או למדינה. בנוסף לכך, המחזה אמנם מותח ביקורת נוקבת נגד הממסד באותה התקופה, אולם במציאות בה אנו חיים היום בהחלט ניתן למצוא קווים משיקים ואקטואליים, אשר נוגעים למעורבות הממסד במערכת המשפטית.

בזמנו העמדת אייכמן לדין העלתה דילמות - זכות הנאשם להליך הוגן ולייצוג משפטי ע"פ בחירתו מול הרצון לבוא עמו בדין על פשעיו - ונדרשו התאמות בחוק לשם הבאתו לדוכן הנאשמים. בן גוריון הצהיר לא פעם כי משפט אייכמן אינו רק למען העמדתו לדין של אדולף אייכמן, אלא היה לו רצון לקיים משפט היסטורי, אשר יעמיד לראשונה את פרשת השואה כולה למשפט ציבורי מתוך שאיפה לקדם אינטרסים לאומיים של מדינת ישראל כדוגמת המשך כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל, וכן חיזוק הזיכרון הלאומי בנושא השואה. המחזה דן בפרוטרוט גם בנושאים אלו, שכן הקו המנחה של התביעה נקבע ע"י אנשיו של בן גוריון, והם ביקשו למצוא ראיות מתאימות לקביעותיהם, כדוגמת קשריהם של שליטי ערב עם הנאצים. מבלי לדוש בהשקפות פוליטיות, דעתי היא שככל הנראה מדיניותו של בן גוריון ואופי שלטונו הרודני בשנותיה הראשונות של המדינה היו הכרחיים להמשך קיומה של מדינת ישראל, למרות שהכריז עליה בעצמו כמדינה דמוקרטית.

מיטלפונקט ביים במיומנות רבה דרמה היסטורית מצוינת ומותחת, אשר נסמכת על האירועים ההיסטוריים מתוך רצון לעורר עניין והזדהות, אולם לצד זאת היא מתמקדת בקונפליקט אשר מלווה את נוחי כפרקליט צעיר ושאפתן מול הממסד. היכולת של מיטלפונקט לבנות דמויות מדויקות ואמיתיות, גם אם לא היו קיימות במציאות, היא מופלאה, וברור לי שהמחזה יעורר ויכוח ציבורי מסוים בשל הביקורת שהוא מפנה כלפי התנהלות הממסד באותה התקופה. העלילה מתרחשת במספר מקומות, והבמאי פתר את המעבר ביניהם היטב בסיועו של הצוות הטכני, כך שההצגה מרתקת ודינמית ואין בה רגע משעמם.

התפאורה שעיצב במבי פרידמן התאימה היטב לניידות שבין המקומות שבהם מתרחשת העלילה - משרדו של נוחי, דירת אביו של נוחי, חדר מגוריה של אנדה ועוד. באמצעות מסך ברקע ובאמצעות שולחנות עץ ניידים וכסאות עץ שאופייניים לאותה התקופה נוצרה הפרדה מוצלחת בין המקומות, והתאורה הנפלאה של קרן גרנק סייעה לכך רבות, במיוחד במעברים בין התמונות השונות. לאורך כל ההצגה שולבה מוסיקה מקורית של אורי וידיסלבסקי, שמעבר למתח ולעניין הקלה מאוד על המעברים. כמו כן, התלבושות שעוצבו ע"י אורנה סמורגונסקי התאימו היטב לכל אחת ואחת מהדמויות ובמיוחד לתקופה המדוברת.

מיכה סלקטר בתפקיד נוחי היה מצוין, והביא לידי ביטוי היטב את הקונפליקט שבו נתקל במסגרת ההכנה למשפט, ובעיניי זהו העיקר במחזה. כמו כן, דמותו של נוחי משמשת כזאת שמעלה את השאלות הנוקבות והקשות שהן למעשה דילמות, שכן היה לו רצון להביא את אייכמן לדין כמו כל ישראלי, אולם הוא היה מעוניין לשמור על עקרונותיו כפרקליט וכאדם, מה גם שלשאלת המחיר האישי שעליו לשלם במאבקו נגד הממסד ישנה תשובה ידועה מראש.

אילן דר בתפקיד שניאור, הפרקליט הבכיר יותר אשר ממונה על נוחי, היה אף הוא מצוין, ודמותו מייצגת את אלו אשר זכו לטובות הנאה מטעם הממסד בעקבות שיוכם המפלגתי. לצד העובדה שהפגין את אזלת ידו למצוא ראיות בהתאם לדרישות הממסד, הוא נעתר לדרישתם ולוחץ על נוחי לוותר בשל האינטרסים האישיים שלו.

את תפקידה של אנדה מגלמת בד"כ קרן צור, אשר כאמור זכתה בפרס שחקנית השנה על תפקיד זה. יחד עם זאת, בהצגה שבה צפיתי החליפה אותה רבקה נוימן, שחקנית נפלאה בפני עצמה. היא גילמה היטב את הדמות, והביאה לידי ביטוי בצורה מצוינת ומרגשת את השינוי שעברה מניצולת שואה שרצתה בכל מאודה להעיד נגד אייכמן וגילתה נחישות רבה, למי שדואגת לנוחי, הפרקליט הצעיר, אשר מנהל מלחמה למענה, שבסופה הוא ינחל מפלה.

יורם חטב בתפקיד פקר, שליח משרד ראש הממשלה, היה מעולה, ובכל תפקיד שהוא מגלם הוא מביא לידי ביטוי דמות מדויקת עד לפרטים הקטנים, דבר אשר מתבטא בשפת הגוף העקבית שלו ובאינטונציה המרשימה. בכך הוא הביא לידי ביטוי היטב את אופיו השחצן ויהיר של פקר, כמי שמייצג את הממסד, מה גם שהוא חשף את המניפולטיביות שלו לצורך קידום האינטרסים של הממסד.

אברהם סלקטר בתפקיד שולם, אביו של נוחי, ורפי תבור בתפקיד מייק, אביה של אלונה, הגישו משחק אלגנטי ומקצועי, ושניהם מהווים שני קצוות בחברה הישראלית - החייט ניצול השואה מול איש העסקים הצבר. דבי יבלונקה בתפקיד אלונה הייתה לוחצת ומלחיצה מדיי לטעמי, והרבתה לדבר בקול רם מדיי, דבר אשר היה בעוכריה. כמו כן, משתתפים בהצגה אברהם פלטה בתפקיד גרשון ומיכל קירזון בתפקיד איריס, ושניהם עשו עבודה טובה.

סיכום : דרמה היסטורית מרתקת בבימוי מצוין, אשר מותירה חומר רב למחשבה. אל תחמיצו!