"הדוד וניה" הוא מחזה מאת הסופר והמחזאי הרוסי, אנטון צ'כוב, אשר ידוע בשל סגנונו הריאליסטי, אשר מביא בסיפוריו הקצרים ובמחזותיו עלילה אוניברסאלית, אשר אינה תלויה במקום ובזמן, והמוטיב אשר חוזר בסיפוריו הוא הפער שבין שאיפותיו של האדם לשלמות ולצדק לבין המגבלות מכורח המציאות. כמו כן, חלק ניכר מהדמויות אשר עיצב צ'כוב הן דמויות חסרות אונים, אשר אין להן את היכולת לשלוט בגורלן ולהביא לשינוי במצבם, ומושג האושר ע"פ צ'כוב אף הוא אינו קיים. המחזה "הדוד וניה" הינו אחד מארבעת המחזות אשר נכתבו ע"י צ'כוב, אשר לאחרונה עלה בתיאטרון בית ליסין, ויצוין כי גם בתיאטראות אחרים עולה בימים אלו המחזה "השחף" שגם אותו כתב.

המחזה מגולל את סיפורו של וניה, אשר מנהל באדיקות את אחוזת המשפחה יחד עם אחייניתו סוניה. כאשר אביה של סוניה, פרופסור מכובד, מגיע לביקור יחד עם אישתו היפהפייה, ומעוניין למכור את האחוזה, חייהם של כל בני הבית עומדים להשתנות. במחזה צ'כוב חושף באמצעות דמויות אשר שונות זו מזו במיוחד מאבקים משפחתיים, פחד, אהבה, תשוקה ועוד. מאחר ששמו של המחזה הוא "הדוד וניה" ניתן להסיק שהסיפור מתואר דרך עיניה של סוניה, והיא דמות ראשית לצדו של וניה.

התרגום של שלומי מושקוביץ לא היה טוב לטעמי, והיה ניסיון ברור להביא את צ'כוב אל הקהל הישראלי באמצעות תרגום קליל למדיי, אשר בעיניי אינו משתלב עם רוחו של המחזה. צ'כוב כמחזאי רוסי קלאסי משתמש בשפה הגבוהה אשר מאפיינת אותו, אולם בתרגומו של מושקוביץ הדבר לא בא לידי ביטוי, וזכורים לי ביטויים כמו "טוחנת לי בשכל..." ואחרים, אשר לדעתי אינם מתאימים להצגה מסוג זה. לחלוטין לא מן הנמנע להתאים מחזה קלאסי לימינו על מנת לשמר את הרלוונטיות שלו, אולם צ'כוב בכל מחזותיו שמר על עקרונות אוניברסליים, כך שהמחזה אינו מושפע מתקופה או מתרבות מסוימות, ומלאכת ההתאמה נעשתה כבר בתקופת כתיבת המחזה.

דדי ברון בהתאם לתרגומו של מושקוביץ ביימה הצגה קלילה יחסית, וניכר כי היא ניסתה להביא לידי ביטוי ביתר שאת את העובדה שצ'כוב יצר במחזה "הדוד וניה" קומדיה ולא דרמה. אף על פי כן, נראה כי היא הצליחה לחלץ מתוך המחזה לא מעט רגעים מרגשים ונוגעים ללב, אשר מבוצעים היטב ע"י השחקנים, ועם זאת תחושתי הייתה שחסר ליטוש נוסף וקצב מסוים אשר ישמר את העניין לכל אורך ההצגה ולא רק בחלקים ממנה. אינני בטוח שצ'כוב רצה לעצב במחזה דמויות רוסיות וקשות, וגם בהצגה נראה כי הדמויות הן אוניברסליות, ויחד עם זאת, במחזה ישנם אזכורי מקום כגון סנט פטרבורג, אשר מתקשרים באופן מיידי לרוסיה, כך שבסיכומו של עניין לדעתי המודרניזציה הייתה בעוכריה של ההצגה. ברם, נראה כי עבודת השחקנים בהצגה הייתה טובה מאוד, והיא הצליחה בכל זאת לגשר על הפערים שיצרו התרגום והבימוי, אם כי הקהל שצופה בהצגה ע"פ מחזה מאת צ'כוב אמור לצאת נרגש או לכל הפחות עם חומר למחשבה, אך הדבר לא קרה כפי שציפיתי.

יחד עם מעצבת התפאורה כנרת קיש הבמה עוצבה בפשטות ובאפרוריות דומיננטית, אשר מצליחה לשקף את השעמום מהשגרה שחוזר כמוטיב לכל אורך ההצגה. גם האביזרים בגוונים האפורים עוצבו בפשטות ושידרו ניכור מסוים ונעדרה מהם רבגוניות וצבע. כמו כן, התלבושות שעיצבה אירנה שר התאימו אף הן בפשטותן לאווירה שאפפה את ההצגה, וצבעי התלבושות התמזגו בחלל האפרורי, ולמעשה רק ילנה, אישתו הצעירה של הפרופסור, לבשה בגדים צבעוניים ונוכחותה על הבמה הייתה בולטת בשל כך ביחס לדמויות האחרות. יתרה מזאת, ג'ודי קופרמן עיצבה תאורה יפה ומודולרית, אשר השתנתה בהתאם לתמונות השונות, והמוסיקה של יוסי בן נון התאימה היטב לתמונות השונות ובהחלט הוסיפה לאווירת הנכאים.

ששון גבאי בתפקיד הדוד וניה היה מצוין, והוא מצליח בכל תפקיד שהוא מגלם לרגש, להצחיק ובעיקר לגרום לצביטה בלב. הוא עיצב דמות תזזיתית למדיי, נרגנת ומיואשת מהחיים בצל השגרה, ובמידה מסוימת הצליח לעורר רחמים לצד אמפטיה באמצעות ההומור. כמו כן, הוא נמצא במעין גיל מעבר, אשר בו מורגשת ההחמצה ביתר שאת, והפשרה עם השגרה וכן הקושי להתנתק ממנה רק מביאים בסופו של דבר להשלמה איתה. למעשה, וניה מיואש מכך שבזבז את חייו על ניהול האחוזה, ולא זכה לאהוב וליהנות מחוויות ברות משמעות, והדבר מכה בו כרעם ביום בהיר עם הגעתה של ילנה היפהפייה לאחוזה, קל וחומר כשהיא נשואה לאדם שוניה עצמו מתעב.

מיה דגן בתפקיד סוניה הייתה מעולה, והפגינה משחק כובש ומרגש, אשר אינו אופייני לדמויות אותן גילמה בתיאטרון הרפרטוארי עד כה. היא גילמה באופן מדוקדק את דמותה של סוניה המתייסרת מאהבתה לאוסטרוב, אשר אינו מרגיש כך כלפיה, והיא נקרעת בין אהבתה ומסירותה לדודה וניה, לבין אהבתה לאביה, ממנו היא מרגישה מרוחקת במידה מסוימת, מה גם שהיא חשה מאוימת מצד אימה החורגת הצעירה והמושכת. המונולוג שלה לצדו של וניה אשר מסיים את המחזה, מהווה למעשה את שיאו, והוא מצליח לסחוט את הרגשנות, ולהזכיר שגם הקומדיה מהולה בעצב.

ליאור אשכנזי בתפקיד אוסטרוב היה מצוין בעיקר מהמערכה השנייה ואילך, והוא גילם בצורה מוצלחת את הגבר החלקלק והכפרי, אשר אמנם עוסק ברפואה, אך הוא פצוע מבפנים, ומעיד על עצמו שאינו יכול לאהוב אף אחת פרט לילנה. סוניה כמובן חשה בכך, ועל כן מרגישה נחותה יותר ויותר, ולמעשה ילנה מצליחה לכרוך אחריה את שלושת הגברים החשובים בחייה - אביה, דודה ואהובה. כמו כן, הוא הביא לידי ביטוי את העובדה שהוא מעריך את סוניה, אולם אינו יכול לאהוב אותה, גם אם בשל העובדה שאינו נמשך אליה.

יובל שרף בתפקיד ילנה אמנם מתאימה לתפקיד בתור הצעירה היפהפייה, אולם תחושתי הייתה שההתנסות עם מחזה של צ'כוב עוד מוקדמת עבורה, והיא זקוקה לזמן במה נוסף. היא משחקת בהצגה זו לצדם של שחקנים מצוינים וותיקים, ונראה שאינה משתלבת היטב ביניהם, ומאחר שצפיתי כבר במספר הצגות שבהן היא משחקת, נדמה שבכל אחת ואחת מהן היא מגלמת דמות זהה לחלוטין בתכונותיה, ועדיין אין לה את היכולת ואת הניסיון להביא אל הבמה את תעצומות הנפש והרגש אשר מתאימות לדמות. זאת ועוד, דמותה של ילנה אמורה להשלים את רעיון ההחמצה והשעמום, אליהם היא נקלעה בעקבות נישואיה לאדם מבוגר ממנה.

אלכס פלג בתפקיד פרופסור סרבריאקוב היה מצוין, וגילם היטב את דמותו של המלומד ההיפוכונדר, וניכר שאינו מאמין בעצמו, אלא סביבתו מאמינה בו ומאדירה את שמו. באופן משכנע הוא הביא לידי ביטוי את תכונותיו של הפרופסור האגואיסט, אשר תובע ממשפחתו לוותר על האחוזה על מנת שהוא ייצא נשכר מכך, מה גם שאינו מכבד ומעריך את עבודתם של וניה ושל סוניה באחוזה ברבות השנים.

שלושה שחקנים ותיקים ומנוסים מהווים את דמויות המשנה בהצגה - מרים זוהר בתפקיד נניה מרינה, ז'רמן אוניקובסקי בתפקיד מריה ואלברט כהן בתפקיד טיליגין (ואפלה). כל אחד מהם יוצק לתוך התפקיד שנים רבות של ניסיון בימתי, והדבר ברור לעין בעיצוב דמות מעניינת, גם כאשר אין לה תוכן רב - אלברט כהן הביא עם הדמות את התמימות ואת הרצון לשמור על שלמות המשפחה גם אם הינו על תקן חבר ואינו נמנה על בני המשפחה ; מרים זוהר גילמה במדויק את אשת משק הבית המתוחכמת אשר מודעת היטב להתרחשויות ולרגישויות סביבה ; ז'רמן אוניקובסקי הביאה לידי ביטוי בצורה מובהקת את ההערכה ואת הכבוד שהיא רוחשת לפרופסור וכן את העובדה שהיא מעריצה אותו ועושה כדברו.

סיכום : המשחק אמנם מצוין - במיוחד ששון גבאי הנפלא ומיה דגן הכובשת, אך ההצגה מאכזבת בשל בימוי ותרגום בעייתיים.

התמונה מתוך אתר תיאטרון בית ליסין.