המחזאי היווני אוריפידס נחשב כאחד משלושת המחזאים הטרגיים הבולטים ביוון העתיקה, וכתב במהלך שנותיו כ- 90 מחזות, אולם נשמרו רק 20 מתוכם. הוא כתב טרגדיות רבות אשר מוכרות לכלל, ביניהן "מדיאה", "אלקטרה" ו"נשות טרויה". "איפיגניה באוליס" היא המחזה האחרון שכתב אוריפידס, והוא הוצג לראשונה כארבע שנים לאחר מותו בפסטיבל הדיוניסיה באתונה, ובימים אלו מועלית ההצגה ע"י אנסמבל תיאטרון הרצליה.

עלילת המחזה מתרחשת בתקופת מלחמת טרויה, אשר פרצה בשל סיפור אהבתם של פאריס, נסיך טרויה, עם הלנה, אישתו של מנלאוס. המחזה נפתח בכך שהצבא היווני ממתין באוליס, אולם מאחר שהרוח אינה נושבת, אין לכוחות אפשרות להפליג. אגממנון, מפקד הצבא היווני, מתייעץ עם הנביא קלחאס, והאחרון אומר כי היעדר הרוח הוא תוצאה של כעס האלה ארטמיס על אגממנון, ולכן הוא מציע לו להקריב את בתו הבכורה, איפיגניה, על מנת לפייס את ארטמיס. מנלאוס, אחיו של אגממנון, מניח את ידו על מכתב ששלח אגממנון לאישתו, קליטימסטרה, בו הוא דורש ממנה להתעלם ממכתבו הראשון, שבו דרש ממנה לבוא עם בתם לאוליס. אגממנון ומנלאוס מתווכחים ביניהם לגבי משמעויות הקרבתה של איפיגניה, ומנלאוס מסכים שאסור לאגממנון להקריב אותה, גם במחיר שבו הצבא ימרוד בו. אגממנון מחליט להקריב את בתו, ומביא אותה לאוליס בטענה שאכילס מעוניין לשאתה לאישה, אולם עד מהרה איפיגניה, קליטמנסטרה ואכילס מבינים מהן כוונותיו של אגממנון. לבסוף, איפיגניה מחליטה להקריב את עצמה למען יוון, והמחזה מסתיים בכך שנודע שארטמיס החליפה את איפיגניה באיילה כאשר עלתה על המזבח.

תרגום המחזה מיוונית עתיקה נעשה ע"י שמעון בוזגלו, אשר ידוע בזכות תרגומיו לטרגדיות יווניות שהועלו בתיאטראות השונים במשך השנים - "מדיאה", "אנטיגונה" ואחרות. למעשה, הוא אחד המתרגמים הבודדים בארץ אשר ביכולתם לתרגם מחזות ישירות מיוונית עתיקה לעברית, והוא עושה זאת היטב תוך נאמנות לעקרונות הקלאסיים, אך במקביל הוא משלב עקרונות מודרניים, אשר הופכים את התרגום לבן זמננו. עם זאת, לעתים הרגשתי שהטקסט מודרני מדיי, והעברית המדוברת בו מתקרבת לעברית המדוברת ביום יום.

הבמאי יוסי יזרעאלי ביים הצגות רבות בארץ ובחו"ל, וצפיתי בהצגות מוצלחות יותר שביים כדוגמת "מדיאה" (תיאטרון גשר) ו"צור וירושלים" (תיאטרון בית ליסין), אולם ב"איפיגניה באוליס" חשתי שלא הצליח להעביר את המסר של המחזה עד תום. המחזה למעשה עוסק בהיסחפותם של האנשים למלחמה, אשר מונעת מהם לחשוב באופן הגיוני, כך שאפילו הדברים היקרים להם ביותר, לכאורה, כגון ביתם ומשפחתם, הופכים לחסרי משמעות ביחס למלחמה. יתרה מזאת, המחזה עוסק בחשיבות שמייחס לעצמו הקורבן ומוכנותו לוותר על חייו שלו למען הכלל, ו"מחיר הטעות" הופך להיות גרוטסקי-מקאברי. כמובן, המחזה יוצר הקשרים מיידיים לסיפורי קורבן אחרים כדוגמת עקדת יצחק, בת יפתח והקרבת עבדאללה, ולא רק זאת - הם גם רלוונטיים למציאות הנוכחית המלווה אותנו. אמנם ברוח מסרים אלו עוצבה ההצגה, אולם הם לא הועברו באופן חד, ברור וביקורתי. בנוסף, ניכר כי בחירת חלק מהשחקנים להצגה הייתה שגויה, והדבר בא בעיקר לידי ביטוי לאור בעיות הגייה נכונה של הטקסט, ובעיניי מדובר במרכיב חשוב בהעלאת טרגדיה יוונית. לצד זאת, ההחלטה לשלב מוסיקה קלאסית ובעיקר את יצירותיו של באך בקטעי המקהלה הייתה לטעמי מצוינת ומקורית. עיצוב הבמה נעשה אף הוא ע"י יזרעאלי, והבמה הייתה ריקה יחסית וכללה חזית של אוהל, כיסא, ופסנתר, כך שהבימוי בכלל משקף אווירה על זמנית ורלוונטיות לכל תקופה, וכאן דווקא מורגשת ההחמצה.

התלבושות שעיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי היו מגוונות ומשלבות קלאסי ומודרני, אולם עבורי הן היו מודרניות מדיי וע"פ רוב פשוטות או לחילופין לא עקביות באופן שאינו מתאים לטרגדיה יוונית. התאורה שעיצב בן ציון מוניץ שירתה את תפיסת הבמאי, והפנסים אשר מוקמו על הבמה עצמה בכיוון הקהל השיגו את מטרתם.

המקהלה המצומצמת יש לומר, כללה את אדי זיסמן ואת אודליה סגל-מיכאל. העיבודים, הניהול המוסיקלי והביצוע של אדי זיסמן היו נפלאים, והיא ניגנה את היצירות על הפסנתר באופן ראוי לציון. לצדה, אודליה סגל-מיכאל העבירה את המסרים הנדרשים מתפקיד המקהלה, והיא למעשה הייתה קול ההיגיון והביקורתיות אשר מניע גם חלק מהמהלכים. עם זאת, תחושתי הייתה שהיא לוחצת מדיי, כך שאיכות הביצוע נפגעה במידת ניכרת.

גדליה בסר בתפקיד אגממנון גילם את התפקיד באופן מהוסס מדיי, כך שבעיות ההגייה הרבות שלו היו לו לרועץ. הוא עיצב דמות שאינה אמינה, שכן מצופה מאגממנון להיות כריזמטי וחזק, ולגלות את חולשותיו רק בהתייחס להקרבת בתו, איפיגניה, אולם בסר לא הקרין נוכחות בימתית לאורך כל ההצגה.

יורם יוספסברג בתפקיד מנלאוס היה טוב מאוד, והמחיש היטב את השינוי שעבר, מזה אשר חושב על האינטרסים האישיים שלו בלבד, לזה אשר מבין את משמעויות הקרבת בתו של אגממנון. בכך ניכר כי הוא הפך מנוכל אינטרסנט לבעל מידה מסוימת של רחמים, גם אם הוא מבין שגורלה של איפיגניה ידוע מראש ולא יהיה ניתן לשנותו.

סלווה נקארה בתפקיד קליטימסטרה משקפת את הביקורתיות ומעבירה את המסר של המחזאי ביתר שאת במסגרת תפקידה. מבחינת קליטימסטרה, העובדה שאיפיגניה הוחלפה בסופו של דבר באיילה ע"י ארטמיס אינה משנה דבר, מאחר שאיפיגניה איננה. כמו כן, היא הביאה לידי ביטוי בצורה טובה את יחסה המגונן כלפי בתה במסגרת השאלות שהיא מפנה לאכילס ובמקביל היא הביאה לידי ביטוי את היותה אישה אשר נאלצת להיכנע לבעלה, גם במחיר של איבוד בתה. גם כאן הייתה לי תחושה שהייתה בעיה עקבית בהגייה, אשר הייתה בעוכריה.

נעמי פרומוביץ'-פנקס בתפקיד איפיגניה הייתה נפלאה, מאחר שמצד אחד היא המחישה את היותה ילדה אשר אוהבת את אביה וסרה למרותו, אולם מאידך היא עוברת תהליך התבגרות מהיר, ובן רגע היא מקריבה את עצמה למען יוון כולה. היא רואה בחייה שלה חסרי חשיבות ביחס לחייהם של אלפי יוונים אחרים, אשר לקפח את חייהם בעקבות מלחמה עם טרויה. יצוין, כי במידה מסוימת גילה של השחקנית אינו תואם את התפקיד, אך היא מצליחה לפצות על כך היטב.

נמרוד ברגמן בתפקיד אכילס הגיש תפקיד אמין ומדויק למדיי, והוא המחיש בצורה מוצלחת את רצונו להילחם עבור הצדק ולהגן על האידיאלים בהם הוא מאמין. גם באמצעותו מובהר כי לא ניתן להתנגד לרצונם של האלים, והגורל שהם קובעים מתממש בסופו של דבר.

עוד משתתפים בהצגה איצ'ו אביטל בתפקיד הזקן, אשר בעיניי לא היה משכנע דיו, ויואב הייט בתפקיד השליח.

סיכום : הצגה עם פוטנציאל טוב אשר התבררה כאכזבה גדולה.