"כותרת ראשית" הוא מחזה מאת בן הכט וצ'ארלס מקארתור, אשר הועלה לאחרונה בבית צבי בהשתתפותם של תלמידי מחזור מ"ח, כך שלמעשה זוהי ההצגה הראשונה שהם מעלים במסגרת לימודיהם בשנה השלישית. המחזה עצמו מוגדר כקומדיה שחורה, ואף זכה לשלושה עיבודים קולנועיים אשר זכו להצלחה רבה, ובין השאר כיכבו בהם בחלוף השנים קארי גרנט, וולטר מתאו, ג'ק למון, קתלין טרנר וברט ריינולדס. יחד עם זאת, קשה לומר שמדובר בקומדיה של ממש, שכן הרגעים הקומיים בו ספורים, ומעבר לכך שהדבר תלוי בבימוי, הוא גם תלוי במחזה, אשר לטעמי בינוני למדיי.

במרכז העלילה הילדי ג'ונסון, כתב בעיתון "אקזמינר" בשיקגו של שנות העשרים, בה עוסקים לא מעט מחזות ותסריטים. ג'ונסון מגיע לחדר העיתונאות של בית המשפט המחוזי, בו נמצאים כתבים מהעיתונים השונים בעיר ומעבירים את זמנם בציפייה לסקופ, והוא נחוש בדעתו להגיש את התפטרותו, לשאת את אהובתו פגי לאישה ולעזוב את שיקגו לטובת ניו יורק. ארל וויליאמס, נדון למוות, מצליח להימלט טרם תלייתו, וג'ונסון משהה את התפטרותו לטובת סיקור הפרשייה, ומכאן ואילך הסיפור מסתבך.

הבימוי של מיטקו בוזקוב לא היה טוב לטעמי, והיות שמדובר במחזה רווי בדמויות (כ-20 שחקנים משתתפים בהצגה), ניכר כי היה עומס של משתתפים על הבמה, והיה קושי רב לעקוב אחר ההתרחשויות. היות שבניגוד לקולנוע קשה ליצור בתיאטרון התרחשויות מבודדות על גבי במה אחת, לעתים השחקנים לא נשמעו היטב, או לחילופין נשמעו חזק יתר על המידה. יתר על כן, כאמור, המחזה מוגדר כקומדיה שחורה, אולם הרגעים הקומיים בו ספורים, ואמנם יצירת רגעים קומיים הינם תלויי מחזה, אולם הם גם תלויים בבימוי, אשר לדעתי לא הפיק מהמעטים שהיו את המקסימום האפשרי. בכלל, לדעתי, העלאה של קומדיה קצבית אשר מצליחה להגיע אל הקהל היא קשה יותר מהעלאת דרמה, ונראה כי הבחירה להעלות קומדיה כהצגה ראשונה הייתה מוטעית.

הנוסח העברי של הלל מיטלפונקט היה טוב, ובסה"כ מדובר במחזה תקופתי, אם כי יש בו מעט מן הרלוונטיות לתקופתנו, ולמרות רלוונטיות זו חשתי שאינו מעורר עניין. התפאורה שעיצב סשה ליסיאנסקי הייתה נאה, ושיקפה בצורה טובה את חדר העיתונות, מה גם שהלל בבמה העגולה נוצל בצורה מוצלחת. התלבושות שבחרה אירנה שר התאימו בצורה טובה לדמויות, במיוחד לקריקטוריסטיות מביניהן, ובהתייחס לתלבושות הכתבים בעיניי היה ניתן להתאים את התלבושות למידותיהם באופן מוצלח יותר, כך שתשקפנה את האופנה שהייתה נהוגה באותה התקופה. כמו כן, התאורה שעיצב דולב ציגל הייתה אחידה רוב ההצגה, ובסה"כ סיפקה את הנדרש ממנה. יצוין, כי בהצגה משולבת מוסיקה שהלחין אפי שושני, אשר לעתים התאימה מאוד ועוררה עניין, אך לעתים הייתה חזקה מדיי, וכוללת קטעים החוזרים על עצמם באופן מעיק.

כפי שצוין קודם לכן, בהצגה משתתפים כ- 20 שחקנים, אשר עשו עבודה טובה, והמחישו את אדישותם לחיי אדם לעומת תשוקתם להשגת הסקופים העיתונאיים הנכספים. עקב ריבוי המשתתפים לא אתייחס לכל אחד ואחד בנפרד, אלא לכמה תפקידים מסוימים. עופר פלדמן בתפקיד הילדי ג'ונסון גילם היטב את הדמות והמחיש את הקונפליקט בין רצונו להתחתן לבין תשוקתו לעיתונאות, ולצדו טל דנינו בתפקיד וולטר ברנס הביא לידי ביטוי את תככנותו ואת המניפולטיביות שלו על מנת להשיג את מטרותיו, ושניהם יחד הצליחו ליצור כמה רגעים קומיים טובים יחד.

יתר על כן, עוז ניסן בתפקיד מרפי הצליח להרשים בנוכחותו הבימתית ובמשחק עקבי ואמין, תוך שסיגל לעצמו שפת גוף מעניינת ; גלי הראל בתפקיד ג'ני גילמה בצורה מצוינת את המנקה קלת הדעת אשר מגלה סקרנות כלפי המתרחש סביבה, והגישה משחק קומי מחושב בזמן במה קצר למדיי ; יוני קצב בתפקיד מר פינקוס השליח היה מצוין, והפגין יכולת משחק קומית מרשימה של דמות קריקטוריסטית למדיי ; אבי כהן בתפקיד שריף הרטמן עשה עבודה טובה בגילום דמות על טהרת הבידור.

סיכום : מחזה בינוני ומשעמם למדיי, בימוי בעייתי ולוקה בחסר ורגעי צחוק ספורים על אף שמדובר בקומדיה.