המחזה "אוגוסט : מחוז אוסייג'" מאת המחזאי, התסריטאי והשחקן האמריקאי, טרייסי לטס, הינו מחזה חדש יחסית אשר נכתב רק לפני מספר שנים, אולם עבורו הוענק ללטס פרס הפוליצר היוקרתי, פרס הטוני עבור המחזה הטוב ביותר ופרס המבקרים בניו יורק. לפני כשנה עלה המחזה בתיאטרון הבימה, ויצוין כי בימים אלו עודנו מוצג בברודווי בהצלחה רבה.

במרכז העלילה משפחת ווסטון, משפחה אמריקאית ממחוז אוסייג' באוקלהומה, אשר מתכנסת בעקבות אירוע היעלמותו של אבי המשפחה, בוורלי, שהינו משורר שימי תהילתו מאחוריו. הפגישה המחודשת בין אם המשפחה, ויולט, לבין שלוש בנותיה ובני זוגן, בצירוף בני משפחה נוספים מביאה לחשיפתם של גילויים מחרידים ושל שקרים מתמשכים וכן לפתיחת של תיבות פנדורה ולסגירת חשבונות אישיים ארוכים בין בני המשפחה.

המחזה הינו מחזה ריאליסטי, אשר מספק צורך של הקהל להציץ לתוך חייה של משפחה אחרת, אך למעשה משקף את המשפחה של כל צופה וצופה בהקשר כזה או אחר, ומכאן נוצרת הזדהות של הצופים עם הדמויות ועם העלילה. אמנם משפחת ווסטון אינה אמיתית, לכאורה, אולם היא בהחלט מהווה מודל אירוני ואף גרוטסקי לביקורת עצמית, אשר בתחילה יוצר רושם מלודרמטי ואף טראגי, אך הופך בסופו של דבר לקומי ולרווי בהומור שחור, כך שמשתקפת במשפחה אחת החברה כולה - מהמאקרו אל המיקרו. לכל אחת מהדמויות ישנה בעיה מהותית - אם המשפחה מכורה לתרופות הרגעה וחולה בסרטן הפה, אב המשפחה הוא אלכוהוליסט, הבת הבכורה נבגדת ע"י בעלה, הבת האמצעית מנהלת רומן עם קרוב משפחתה, הבת הצעירה צפויה להינשא לאדם מפוקפק, בתה של ברברה מעשנת סמים ועוד. כל אלו יוצרים מארג של תמונות קשות לעיכול עבור הצופים, מאחר שקיים מתח מתמיד בין ההיבט הטראגי לבין ההיבט הקומי.

ישנם במחזה מרכיבים רבים מתוך התרבות האמריקאית ומתוך אורח החיים האמריקאי כגון ההתכנסויות המשפחתיות הבודדות בגין המרחב הגיאוגרפי, אשר במקרה זה מייצג גם מרחק נפשי שרלוונטי לגבי כל משפחה בכל מקום. עוד יצוין, כי ישנן רמיזות במחזה למחזות אחרים אשר דנים במקומה ובמהותה של המשפחה : "אנטיגונה", "מי מפחד מוירג'יניה וולף?", "מותו של סוכן" ואחרים. יתר על כן, המחזאי מטיח ביקורת כלפי החברה האמריקאית וכלפי ערכים אשר מאפיינים אותה ובעיניו נתפסים כקלוקלים כדוגמת המרדף אחרי הכסף והגזענות.

אילן רונן ביים את המחזה בצורה מרשימה, תוך שהוא בוחר להעצים את המסרים של המחזאי ולהביא לידי ביטוי ביתר שאת את הביקורת שהוא מפנה כלפי החברה כולה. אין זה מובן מאליו שמעלים הצגה בישראל אשר נמשכת כשלוש שעות, ועל כן לבימוי יש כאן משקל מכריע, ואכן הוא מצליח לשמר את העניין וליצור מתח לכל אורך ההצגה. יתר על כן, הוא נתן הדרכה מצוינת לשחקנים, כך שהם בנו דמויות מדויקות ואמינות למדיי, והפיק מהם את המיטב כהרכב של שחקנים, ולא כל אחד בפני עצמו. יחד עם זאת, הבעייתיות שמצאתי באופן הבימוי הייתה בעיקר לקראת סיום ההצגה, בו הכאוס משתלט לחלוטין על העלילה, וההיבט הקומי לבש גוונים "ישראליים" יתר על המידה, אשר בעיניי לא התאימו. יצוין, כי התרגום של ירון פריד למחזה היה מצוין, שכן הוא היה זורם, קולח ומשמר את סגנון הדיבור בדרום ארה"ב, והיה לו חלק מרכזי בשימור העניין במשך ההצגה.

התפאורה שעיצב אדריאן וקס הייתה יפה ומרשימה, ותיארה היטב את הבית בן שלוש הקומות, ולמעשה התנועה בין החללים השונים המתמזגים לחלל אחד הייתה מעניינת. התלבושות שעיצבה ילנה קרליך היו יפות מאוד, והתאימו היטב לאופיין של כל אחת ואחת מהדמויות, דבר אשר אפשר להמחיש את מצבן באופן מודגש יותר. כמו כן, התאורה שעיצב מאיר אלון הייתה מוצלחת במיוחד, שכן היא אפשרה הפרדה טובה בין החללים ומיקוד של תשומת הלב באזור ההתרחשות. יתרה מזאת, המוסיקה של אורי ידיסלבסקי הייתה מצוינת, והתאימה מאוד למעברים השונים בין התמונות, וזרעה מתח ביניהן.

את המחזה פותח אלכס אנסקי בתפקיד בוורלי ווסטון, וזהו תפקיד אפיזודי יחסית, אשר מהווה תשתית להתרחשויות בהמשך המחזה. הוא גילם היטב את דמותו של אבי המשפחה האלכוהוליסט, אשר מתאר את מערכת היחסים הבעייתית בינו לבין אישתו ואת חוסר התקשורת ביניהם לצד ההבנה ההדדית להתמכרויות של כל אחד מהם, והביא לידי ביטוי נפש מיוסרת ואנושיות רבה, תוך כדי שהוא מצהיר שאין טעם לחייו.

גילה אלמגור בתפקיד ויולט ווסטון הייתה מעולה, ובעיניי זהו התפקיד הטוב ביותר שלה בתיאטרון עד כה. לראשונה מזה זמן רב ראיתי אותה מגלמת דמות אשר אינה נמנית על הדמויות האופייניות שהיא מגלמת הן בהיבט הפיסי והן בהיבט הנפשי, והיא הפגינה את כישרון המשחק שלה ללא חת, תוך שהיא מקפידה על שפת הגוף עקבית, על חיתוך הדיבור המגמגם ועל הבלטת תכונותיה - נוירוטיות, שתלטנות, מניפולטיביות ואף רוע.

דורית לב-ארי בתפקיד ברברה פורדהם, בתם הבכורה של ויולט ושל בוורלי, הייתה טובה מאוד, והביאה לידי ביטוי היטב את העובדה שהיא מתעבת את התנהגותה של אימה מחד, אולם היא מתנהגת בדיוק כמוה מאידך. לצדה, אורי רוכמן בתפקיד ביל פורדהם, בעלה, היה טוב מאוד, ושניהם בנו מערכת יחסים מורכבת וטעונה רגשית.

מיקי פלג-רוטשטיין בתפקיד אייווי, הבת האמצעית, הפגינה משחק מאופק ומרשים, והמחישה היטב את העובדה שגדלה בצל אחיותיה ואף פעם לא חוותה אושר של ממש. סיוון ששון בתפקיד קארן, הבת הצעירה, הביאה לידי ביטוי בצורה מוצלחת את קלות הדעת שלה ואת העובדה שביחס לאחיותיה היא זו שזכתה למעט גילויי חיבה מצד הוריה, ועל כן בחרה להתרחק מהם פיסית.

מרים גבריאלי בתפקיד מטילדה אייקן, אחותה של ויולט, ולצדה אריה מוסקונה בתפקיד צ'רלי אייקן, היו אמונים על המימד הקומי בהצגה, וגילמו את תפקידיהם היטב.

עוד משתתפים בהצגה : פיני קידרון בתפקיד צ'ארלס הקטן, בנם של מטילדה ושל צ'רלי ; ורד פלדמן בתפקיד ג'ונה מונווטה, סוכנת הבית ; שרון אלכסנדר בתפקיד סטיב היידברכט, ארוסה של קארן ; יגאל זקס בתפקיד שריף פי.סי. גילבו ; נלי תגר בתפקיד ג'ין פורדהם, בתם של ברברה ושל ביל.

סיכום : הצגה עשויה היטב, צוות שחקנים מרשים וגילה אלמגור בגדולתה. מומלץ בחום!