הדרמה המוסיקלית "עפרה" עלתה לפני כחודשיים בהפקת תיאטרון הצפון, כאשר לראשונה תיאטרון הצפון מפיק מחזמר באופן עצמאי כתיאטרון רפרטוארי לכל דבר ועניין. תחילתה של דרך כזו היא אירוע מרגש ומבורך אשר מביא להרחבת ההיצע הרפרטוארי עבור הקהל בארץ, ויחד עם זאת העלאת ההצגה לוותה בחודשים האחרונים במאבקים לא משפטיים שאינם פשוטים בין בצלאל אלוני, המחזאי והיוצר, אשר היה מנהלה האישי של עפרה חזה ואיש סודה במשך רוב שנות הקריירה הבימתית שלה, לבין משפחתה של עפרה חזה, אשר לא הייתה שבעת רצון מהתוצר ומפרשנותו של אלוני. אף על פי כן, הצדדים הגיעו לבסוף להסכמה, והוחלט להעלות את ההצגה, אשר מעורבת בהעלתה גם הקרן לעידוד הנצחתה של עפרה חזה ז"ל.

הדרמה המוסיקלית, אשר קשה לקרוא לה מחזמר לכל דבר ועניין, מבוססת על ספרו של בצלאל אלוני, "מכתבים לעפרה", אותו עיבד למחזה. במחזה עצמו משולבים מיטב להיטיה של עפרה חזה אשר עיצבו את הקריירה המקצועית שלה לאורך השנים הן בגבולות הארץ והן בחו"ל. המחזה עצמו מגולל את סיפורה של חזה ז"ל מנקודת מבטו של אלוני, ואופן ראייתה של ההיסטוריה, תלויה כמובן במי שמספר אודותיה, ולא בכדי התגלע סכסוך בין משפחת חזה לבין אלוני, שכן לדעתם המחזה אינו משקף את המציאות. בסיכומו של עניין, ולעניות דעתי, לכל אדם ישנה זכות לספר את ההיסטוריה, כל עוד הוא מסתמך על עובדות מוכחות, ואינו סותר אותן. ואכן, אלוני אינו מסלף אמיתות היסטוריות לגבי הקריירה של חזה, אולם עצם העובדה שהסיפור מנקודת מבטו צריכה להילקח בחשבון ע"י הצופים. חשוב להדגיש, שככל הנראה, ללא אלוני לא הייתה עפרה חזה, שכן הוא זה אשר הביא להצלחתה בארץ ובחו"ל, ומעבר לכך הוא מצטייר במחזה כמי שחזה את הסוף המר, אולם לא הצליח למנוע אותו. הסיפור עצמו שטחי למדיי, ומאפיין טלנובלה טיפוסית ולא הצגת תיאטרון, אם כי לזכותו של אלוני ייאמר כי במחזה מותח אלוני ביקורת כלפי סביבתה הקרובה של חזה, אולם אינו חוסך ביקורת גם מעצמו, אשר באה לידי ביטוי בעיקר ביחסו למשפחתו שלו ובעיקר לילדיו. 

הזמרת עפרה חזה ז"ל אשר נפטרה בשנת 2000 ממחלת האיידס החלה את דרכה הבימתית כנערה צעירה בשנות השבעים במסגרת סדנת שכונת התקווה, אשר נוהלה ע"י בצלאל אלוני, לימים מנהלה האישי ואיש סודה. אלוני זיהה את הכישרון הגדול של חזה, ומיד קישר אותה עם המפיק א. ד. פשנל, אשר שילב אותה בסרט "שלאגר" יחד עם שלישיית "הגשש החיוור", בו ביצעה את "שיר הפריכה", אשר הפך אותה לזמרת שנויה במחלוקת בקרב הכותבים בארץ באותה התקופה. לפיכך, אלוני החל לכתוב ולהלחין עבורה שירים, והפך את ניהול הקריירה של חזה לכור מחצבתו. חזה הפכה לזמרת מצליחה בישראל, וזכתה מספר פעמים ברציפות בתואר "זמרת השנה", כאשר בהמשך היא פורצת בקריירה בינלאומית שכללה רפרטואר אתני - תימני. בין השאר שרה בפסקול הסרט "נסיך מצרים", הופיעה ברחבי העולם כולל בטקס חלוקת פרס נובל ובטקס "פעמוני היובל", ועד ימינו נחשבת כזמרת הישראלית המצליחה ביותר בחו"ל בכל הזמנים.

הבמאי אלון אופיר בחר לתאר את סיפורה של חזה באמצעות שתי שחקניות המגלמות את דמותה של עפרה חזה ז"ל, האחת מגלמת את דמותה של עפרה המוכרת לציבור, ואילו השנייה מגלמת את דמותה של עפרה הפרטית. הבימוי דינמי, ומשתדל ליצוק תוכן וערך מוסף אל תוך המחזה אשר למעשה מוכר לכל וידוע מראש, והדבר מתבצע באמצעות במות נעות ותפאורה מוזזת. עם זאת, תחושתי הייתה שלעתים הדבר בא על מנת ליצור עניין במתרחש על הבמה, וזאת כפיצוי על היעדר העניין הממשי.

הניהול המוסיקלי של רוני וייס היה סביר, חסר חידושים מהותיים ובעיקר נאמן לעיבודים המקוריים של השירים המוכרים והאהובים. בהקשר זה יצוין כי התזמור והעיבוד למחשב בוצע ע"י חגי דוידוף. את ההצגה מלווה הרכב של ארבעה נגנים (אשר בעלון שהופץ הוגדרו כתזמורת) : איתי שמעוני (קלידים ומחשוב), גלעד רונן / אורן בן אבי (כלי נשיפה), ויקטור וייצמן (כלי הקשה) ויוסי שטרית (גיטרות). הפריע לי שהרכב הנגנים החל לנגן לא פעם לתוך הטקסט, וברור שגלישה זו היא בטרם עת.

התפאורה שעיצב מיכאל קרמנקו הייתה מעניינת במבט ראשון, שכן כסאות מתנ"ס נתלו בזוויות שונות כרקע לבמה, והדבר שיקף את אווירת המקום שבו החלה הקריירה של חזה - סדנת שכונת התקווה, אולם לא התאים להמשך, במיוחד כאשר חלק מהכסאות כוסו בחיפוי קטיפה זול. כאן הייתה ניכרת פשטות, ואולי פשטות יתר, וחבל, שכן הדבר אינו מאפיין את הז'אנר ומהווה טעם לפגם. התלבושות שעיצב יובל כספין היו לכאורה ברוח התקופה, אולם ברוב המקרים לטעמי היו מוגזמות מדיי על גבול הגיחוך, ואולי היה עדיף לשחזר תלבושות מקוריות של חזה, מה גם שחלק מהתלבושות לא התאימו במימדיהן לשחקנים והיו רחבות מדיי בכמה וכמה מידות. להשלמת התמונה הבימתית, התאורה שעיצבה עדי שמרוני הייתה בעייתית מאוד היות שהייתה לאורך רוב ההצגה עמומה מדיי, והקשתה את הצפייה בהצגה, ומן הראוי היה להאיר את הבמה בצורה משמעותית יותר. יחד עם זאת, באחת התמונות אשר מתארת מסע בזמן, התאורה הצליחה לספק מימד נוסף ועשתה עבודתה נאמנה.

גברי בנאי מגלם בהצגה את דמותו של בצלאל אלוני, והוא עושה זאת היטב, ומשקף בצורה טובה את המסרים שאלוני רצה להעביר במחזה - את עובדת היותו האיש אשר ליווה את עפרה מאז נערותה ולמעשה אחראי להצלחתה. המחזה עצמו מאשים בין השורות את קרוביה של חזה במותה, אולם באופן מוצהר מציין בנאי כי האחראי למותה של חזה הוא הגורל, אשר לא היה מנוס ממנו. כמו כן, העביר בנאי בצורה מוצלחת את הביקורת העצמית של אלוני, שכן הקדיש את חייו לקריירה של עפרה, והדבר בא על חשבון משפחתו ובעיקר על חשבון ילדיו.

ליאל קולט מגלמת בהצגה את דמותה של עפרה "הציבורית", והיא מבצעת את השירים בצורה יפה, אם כי אינה מצליחה להגיע לשיאים קוליים או לרכות המלטפת והמוכרת מקולה של חזה, על אף שניכר שהיא משתדלת לסגל לעצמה את סגנונה של חזה. לצדה, לירון סלע מגלמת בהצגה את דמותה של עפרה "הפרטית", והיא עושה זאת בכישרון רב, ומביאה לידי ביטוי את תמימותה של חזה, את שאיפותיה ואת חלומותיה להצליח ולדבוק בקריירה. כמו כן, היא שיקפה היטב את השינוי שחל בחזה לקראת העשור הרביעי לחייה, אשר בא לידי ביטוי ברצון להקים משפחה. קולט וסלע משלימות זו את זו, לכאורה, אולם הרעיון לפיו דמותה של עפרה תגולם ע"י שתי שחקניות אינו משיג את המטרה, מאחר שאין קונפליקט של ממש ביניהן. מעבר לכך, קולט אינה שחקנית, אלא זמרת, ואמנם יכולותיה כזמרת מוערכות ומרשימות, גם אם אינה שופעת כריזמה, וכאמור, אינה מצליחה להרשים כמצופה. אף על פי כן, לזכותה ייאמר שסיפקה ביצוע יפהפה באקפלה ל"שיר אהבה" מתוך "שיר השירים". לסיכום, אציין בהקשר זה כי היה ניתן לבחור לתפקיד שחקנית שהיא גם זמרת, אשר תגלם את דמותה של עפרה, תוך שהיא מצליחה להביא לידי ביטוי את הניואנסים הנדרשים, ולפתור חלק מחידת חייה של חזה.

חגית דסברג בתפקיד אוגניה אלוני הייתה טובה מאוד, והמחישה את חיבתה לעפרה מחד, ואת הדאגה למשפחתה - לבעלה ולילדיה - מאידך. כמו כן, גיא רוזן בתפקיד רועי אלוני מספק מונולוג מאשים אשר רווי באנושיות, וכמו כן גילם שני תפקידים קטנים נוספים.

בנוסף, משתתפים בהצגה שחקנים נוספים אשר מפגינים ביצועים סבירים ומטה, וע"פ רוב הופכים את הדמויות למגוחכות ולקריקטוריסטיות, דבר אשר מקנה להצגה אופי בידורי וטרחני, אשר בעיניי אינו מתאים לתוכנה. נדב אבקסיס מגלם שלל תפקידים, אך בכל פעם פורץ את גבולות עולם המשחק לעולם הסטנד-אפ ; אורי בנאי בתפקיד אחיה של עפרה ובתפקיד בעלה דורון גילם את התפקידים באופן לוחץ מדיי, דבר שיצר דמויות שאינן אמינות כלל. עוד משתתפים בהצגה - שמעון סיאני, רבקה בכר, עדי אייזנמן, אפרת כהן ואורלי מור.

סיכום : הצגה שטחית למדיי אשר משוחקת ברמה בינונית ומטה, ולא הסבה לי הנאה חרף הערכתי הרבה לעפרה חזה ז"ל.