סיפורו של זורו, הסייף לוחם הצדק מלווה את רובנו מאז הילדות, ולמעשה, הדמות נוצרה לראשונה בשנת 1919 ע"י גו'נסון מקולי ברומן "הקללה של קפיסטרנו" אותו כתב, אולם מאז נכתבה גם בשנת 2005 "הביוגרפיה של זורו" ע"י הסופרת הצ'יליאנית איזבל אלנדה. כמובן, זכור גם הסרט "המסכה של זורו" מסוף שנות התשעים. המחזמר "זורו" הועלה לראשונה בלונדון בשנת 2008 והוצג במשך שנה, והמחזמר מתבסס על הרומן משנת 2005 ונכתב ע"י סטפן קלארק וע"י הלן אדמונדסון, בעוד שהמוסיקה למחזמר נכתבה ע"י הג'יפסי קינגס. בימים אלו המחזמר מוצג על הבמות הגדולות ברחבי הארץ בגרסה העברית בהפקה משותפת של קרן אור הפקות, של בימות ושל לאן.

עלילת המחזמר מתחילה במושבה הספרדית לוס אנג'לס שבקליפורניה, בכך שדייגו, בנו של דון אלחנדרו, מושל העיר, נפרד מאחיו ראמון לטובת לימודים באקדמיה הצבאית בספרד מתוך מטרה לרשת את מקום אביו. דייגו מגלה במהלך לימודיו כי הוא סייף מחונן, ובשל אופיו המרדני הוא מסולק מהלימודים ומצטרף ללהקת צוענים נודדת, שם הוא מוביל מופע נודד יחד עם אינז מלכת הצוענים. לואיסה, חברת ילדות של דייגו, מגיעה לספרד על מנת לבשר לדייגו על מות אביו ועל כך שאחיו השתלט על העיר, דבר אשר מוביל לכך שדייגו והצוענים יוצאים ללוס אנג'לס. דייגו מתבונן במתרחש בעיר, ונוכח לדעת שאחיו הפך לרודן אכזר, מגלה אלימות כלפי האזרחים, ושולל מהם זכויות בסיסיות. לפיכך, הוא מתחפש ללוחם החירות והצדק, זורו. מכאן ואילך, דייגו מנסה להתקרב לאחיו, ובמקביל פועל נגדו באמצעות השימוש בתחפושת של זורו, עד שמתגלה האמת אודות מות אביו של זורו, לכאורה, ועד לאיחוד הרומנטי בין לואיסה לבין זורו.

הבמאי משה קפטן עיצב מחזמר מרשים, אשר מספק ביצוע בימתי מהוקצע, ומשלב בצורה מופלאה בין המוסיקה המצוינת של הג'יפסי קינגס, השחקנים, הרקדנים והצוות הטכני, תוך ניצול של כלל האמצעים הבימתיים האפשריים ותוך נאמנות לגרסה המקורית שהועלתה בלונדון. בדומה למחזות זמר אחרים אשר ביים, גם כאן בולטת היכולת ליצור הצגה אשר פונה למגוון רחב של גילאים, אם כי תחושתי היא שקהל היעד למחזמר זה הוא בעיקר הילדים, שכן הדבר משתקף גם בליהוק לחלק מהתפקידים הראשיים, שהינם תוצאה של פופולריות. עיקר ההנאה לקהל המבוגר מהצגה זו הוא המוסיקה הקצבית והמעולה של הג'יפסי קינגס, אשר משלבת גם להיטים מוכרים של הלהקה כדוגמת : "BAMBOLEO, BAMBOLEA", "BAILA ME", "DJOBI DJOBA" ואחרים, לצד ביצוע בימתי עשיר, דינמי וזורם. עבור קהל הילדים זהו מחזמר עשיר בפעלולים, בקרבות במה מרהיבים (בוימו ע"י אילן גזית) ובפירוטכניקה בימתית, אשר מצליחים להצית בהם התלהבות ראויה לציון.

המחזמר תורגם ע"י דניאל אפרת בצורה מצוינת, והוא השכיל לשמר חלק מהשירים בביצוע המקורי, קרי בספרדית, והדבר אינו פוגם בהנאה, אלא להיפך - מחבר את הצופים בצורה טובה יותר להווייה התרבותית הצוענית אשר מתוארת בהצגה. כמו כן, הניהול המוסיקלי של אמיר לקנר מעולה, מתוזמר היטב, ומספק ביצועים רעננים ומיוחדים לשירים המוכרים של הג'יפסי קינגס, ולטעמי טובים יותר מהמקור. יחד עם זאת, יצוין, כי הפעם הייתה פשרה, ולא הייתה תזמורת חיה, אלא הקלטה של המוסיקה, ובעיניי חבל שכך, וייתכן שהדבר גם נבע מכך שקהל היעד הוא בעיקר הילדים. יתרה מזאת, יצוין כי ההדרכה הקולית הטובה של בני נדלר הביאה לתוצאות הרמוניות, ולהקת השחקנים תמכה בשחקנים הראשיים באופן ראוי לשבח. הכוריאוגרפיה של עוז מורג בסגנון הפלמנקו והמחול הצועני הייתה מעולה ומחשמלת, וניכר כי היה מיצוי מיטבי של יכולות השחקנים והרקדנים.

התפאורה של במבי פרידמן הייתה עשירה, והדינמיות שבה אפשרה מעברים חלקים וזורמים בין התמונות השונות, והיא הושלמה בצורה מוצלחת ע"י התאורה המצוינת והמגוונת שעיצב אורי מורג. לצד זאת, התלבושות שעיצב יובל כספין היו מרהיבות וברוח ההפקה המקורית בלונדון, והתאימו היטב לכל אחת ואחת מהדמויות, החל מהתפקידים הראשיים וכלה בדמויותיהם של תושבי העיר ושל חברי להקת הצוענים.

תום אבני בתפקיד דייגו / זורו התמודד באופן מרשים ומקצועי עם קרבות הבמה התובעניים, וניכר כי הכין את עצמו היטב אליהם, שכן הוא מצליח לשיר בקול טוב ויציב לכל אורך ההצגה. למרות ניסיון הבמה העשיר שלו, מבחינה משחקית חשתי שחסר בו דבר מה, אשר גם נובע ממראהו החיצוני, שבעיניי אינו מתאים לדמותו של זורו באופן מיטבי. לדעתי, היה כאן ניסיון להפיק ממנו גבריות ובשלות, אשר הינן מאולצות במידה מסוימת, שכן בשורה התחתונה עודנו צעיר בגילו.

אושרי כהן בתפקיד ראמון, אחיו של דייגו, היה בעיניי לא אמין ולא משכנע, שכן משחקו אינו משקף כניסה של ממש לנעליה של הדמות, מה גם שאינו מצליח להביא לידי ביטוי את עריצותו ואת רודנותו של ראמון.

לירז צ'רכי בתפקיד אינז הייתה מעולה, והפגינה במשחקה נשיות מתפרצת ומכשפת, חתוליות, פיתוי וכריזמטיות רבה, ואין ספק שנוכחותה הבימתית כובשת. יתר על כן, היא הצליחה לסחוף בשירה ובריקוד את הקהל, ולספק ביצועים פנטסטיים לשירים שאותם ביצעה. בעיניי, היא הכוכבת האמיתית של ההצגה, ונוכחותה הייתה במידה מסוימת לרועץ, שכן נשיותה הסוחפת לא השתלבה כראוי עם גבריותם החסרה של כהן ושל אבני.

יעקב כהן בתפקיד המספר / הצועני הזקן עשה עבודה טובה בגילום שני התפקידים וניווט היטב ביניהם, והוא הצליח שלא לגלוש למניירות אשר מאפיינות אותו. מירב פלדמן בתפקיד לואיסה מגלה כישרון בימתי מרשים, והיא ביצעה את השירים בקול מקסים, ולצד זאת הביאה לידי ביטוי את העובדה שהיא מאמינה באידיאלים ועקרונותיה יצוקים היטב. ניקי גולדשטיין בתפקיד סמל גרסיה הגיש משחק קומי מאופק ומהודק, וגילה הומור רב מבלי לגלוש לבידור זול.

עוד משתתפים בהצגה : דורון אורן בתפקיד דון אלחנדרו / מורה באקדמיה המלכותית, אביחי חכם, אדם כהן, אודי דוד, אורי סברי, אחינועם פישר, אמיר קרלין, ארז צמח, גילה פוליצר, דוריס נמני, יוליה איגלניק, יונתן ישראל, מאיה מדג'ר, מיטל שטרית, פול דרי, ציון חורי, קרן מור, שני דקל, תדהר יששכר, תות מולאור ותמר אילנאי. כולם, כאמור, עבדו היטב כלהקת שחקנים מקצועית ותומכת.

סיכום : מחזמר עשוי היטב עם מוסיקה מופלאה אשר אינה מותירה את הצופים אדישים. הילדים יהנו מהכל, המבוגרים בעיקר מהמוסיקה, מהריקודים ומלירז צ'רכי. מומלץ בחום!